חברות הסלולר מאשימות את משרד התקשורת בפופוליזם, מאיימות בפנייה לבג"ץ ומנופפות בחוות-דעת של מומחים בעלי שם - וכל זה כדי שאנחנו, הצרכנים, נמשיך לשלם את המחיר.
על הפרק הפעם: הפחתת דמי הקישוריות והניסיון להכניס שחקנים חדשים לשוק הסלולרי הצומח במהירות. ברקע: הקולות הרגילים - איום שהצעדים יובילו לפיטורים המוניים, שההפחתה בתשלומים תגרום להתייקרות השיחות ובכך ייפגעו השכבות החלשות; והכי מעניין, הטענה הישראלית הקלאסית: לא נותנים להרוויח בארץ הזאת.
שר התקשורת, משה כחלון, מצא את עצמו במרכז המתקפה של חברות הסלולר. אבל הסיפור הוא ארוך, והיינו כבר בסרט הזה. ב-2004, לאחר מסכת דומה של מאבקים, שימועים, עבודת לובינג אינטנסיבית וספינים אינסופיים, שנמשכו 4 שנים, הופחתו דמי הקישוריות מ-45 אגורות לדקה ל-22 אגורות לדקה.
שר התקשורת דאז, אהוד אולמרט, קבע כי ההפחתה תהיה הדרגתית, בפריסה ל-4 שנים. החברות, במהלך שקשה להתרשם שלא היה בו יותר משמץ תיאום, הקפידו להעלות את תעריפי השיחות בכל פעם, באופן שישמור על המספרים היפים בשורת הרווח.
רנטה מונופוליסטית
"מה זה בעצם קישוריות?", אומר עו"ד ניב סבר, המתמחה בהגבלים עסקיים, "זה תשלום שאנחנו הצרכנים, ציבור מאוד רחב בארץ, נדרש לשלם בסופו של דבר ל-3-4 חברות סלולר עיקריות בעבור חלק מהשירות שאנחנו מקבלים".
הבעיה פה, מסביר סבר, היא שאין לנו יכולת להפריד בין התשלום על הקישוריות לבין התשלום הרגיל על השיחה. "אנחנו נדרשים לשלם עבור השימוש בזמן אוויר, כאשר אנחנו מתקשרים למנוי שהוא לא בחברה שלנו, אלא בחברה אחרת. לכאורה, התשלום על החיבור, שנדרש בין השיחה שיוצאת מהרשת שבה אנחנו מנויים לבין המקבל של השיחה, הוא מבחינת הלקוח חלק מהשירות שהוא מקבל ושהוא משלם עבורו.
אם יש שירות שעלותו היא נניח 3 אגורות, והצרכן נדרש לשלם פי כמה וכמה, ואלה המחירים הנהוגים בקרב כל החברות בענף - הכשל כתוב על הקיר.
"אם היה מדובר במונופולין, ניתן היה לבסס טענה של ניצול מעמד לרעה של בעל המונופולין", אומר סבר. "יש לנו בעיה. זה לא מונופולין. אבל מה שכן יש לנו פה בפועל זה קבוצת ריכוז, אך החקיקה לגבי קבוצות ריכוז עדיין לא מתקדמת בקצב שציפו שהיא תתקדם".
* במילים אחרות, אין חוק כרגע שמונע את המונופולין הזה.
"בדיוק. מבחינת דיני התחרות מדובר בפעולה של קבוצת ריכוז שנוהגת גם באופן אחיד. והראיה היא שאף אחת מהחברות האלה לא באה וחותכת את הסכום. אף אחד מהשחקנים המעטים בשוק הזה לא חותך את הסכום ולא רוצה לוותר עליו".
* אם ככה זה נראה בעצם כ"מונופול מושלם"?
"כן. מכיוון שכל השלושה או הארבעה פועלים כאחד בהקשר הזה. זה לא מונופול של 51% או 55%. בקטע הזה 100% משוק התקשורת מתנהג באותה צורה ממש, וגובה רנטה מונופוליסטית. קשה להיכנס לשוק הזה מאוד-מאוד, יש חסם כניסה מאוד גבוה בגלל ההשקעות האדירות שנדרשות, ולכן היכולת שלנו להוביל להורדה משמעותית באמת של העלויות שאנחנו משלמים, על-ידי מעבר מחברה אחת לשנייה היא מוגבלת".
כל המאפיינים האלה , אומר סבר, הם של שוק מונופוליסטי. "רק שבמקרה הזה הוא לא נשלט על-ידי חברה אחת בעלת כוח שוק מוחלט, אלא על-ידי קבוצה של חברות, שבהקשר הספציפי הזה של הקישוריות פועלות בדרך זהה. לשון החוק היום באמת קצרה מלהושיע".
גורם בכיר המקורב לטייקוני התקשורת מתפלא בכלל על הנושא של הורדת דמי הקישוריות. "הרי אין דמי קישוריות כאלה בעולם. ההפחתה שמבקשים לעשות היא באמת הפרזה ברמה כל-כך נוראית, שזה כמעט הלאמה של רכוש פרטי".
* האומנם עד כדי כך?
"כן, עד כדי כך".
לטענתו, דמי הקישוריות בעולם הרבה יותר גבוהים. "מעבר לכך, גם לא מעודדים רוכב על רשת, מה שנקרא מפעיל וירטואלי. לא נותנים לו את כל העידוד וההקלות האלה שנותנים בישראל. הוא צריך להגיע לתמחור נכון על הרשת שהשקיעה מיליונים של דולרים כדי להקים גשר. אין דברים כאלה ורעיונות כמו שמסתובבים במשרד התקשורת".
ההסבר, לפי הגורם הבכיר, הוא הרצון לשאת חן בעיני הציבור, גם כשאין לכך הצדקה. "משרד התקשורת עושה את זה רק בגלל דבר אחד. ברגע שהוא הגיע למסקנה שזה פופוליסטי וראה שחברה מרוויחה כסף, אז הוא צריך לפגוע בה. כל מי שמצליח ומרוויח, סימן שהוא לא בסדר. כנראה הוא עשה משהו לא טוב. הרי איך הוא יכול להרוויח? איזה חוצפה יש לו?".
המסר לצרכן הוא פשוט: "לא נעים לי להגיד את זה, אבל אף אחד לא עומד לצרכן הקטן עם אקדח על הראש ואומר 'אתה חייב להשתמש בטלפון סלולרי'. הוא יכול להשתמש גם בטלפון רגיל, נייח. אם הוא היה רוצה להקדיש 5 דקות מאמץ או 10 דקות מחשבה ביום, הוא היה יכול להוריד את עלות השימוש שלו בנייד גם במקרים הקיימים בין 20% ל-25%. זה הרי לא חלב או לחם, מוצרים שהם בני פיקוח, שאתה חייב לקנות אותם כדי לחיות".
"יש פה דמגוגיה"
גורמים בתחום העסקי אומרים לנו שקצת הגזימו עם ה"עליהום" על חברות הסלולר. לדברי מקור מקורב לתחום, "מקשים עליהם ביותר מדי מקרים. מקשים עליהם בהקמת אנטנות, מאיימים עליהם במפעיל וירטואלי, שיקבל זכות שימוש ברשת שלהם במחיר שיקבע משרד התקשורת, ומורידים להם את דמי הקישוריות".
* אז נושא הפחתת דמי הקישוריות זה דמגוגיה? בעולם מכירים בזכות החברות לגבות תעריף יותר גבוה, ואילו לפוליטיקאים שלנו יש עין צרה בהצלחה של החברות?
"ברור שיש פה דמגוגיה. אפשר היה לעשות משהו באמצע. לא צריך לקחת מהלקוחות 25 אגורות דמי חיבור. אפשר להוריד את זה, אבל לא צריך לרדת מ-25 ל-4 אגורות. אף אחד לא היה צועק באותה רמה אם זה היה יורד ל-8-9 או 10 אגורות. בסופו של דבר, זה כמו שאתה בא לגראז'. אם הגראז'ניק רוצה לדפוק אותך - הוא ידפוק אותך. ימצאו איך לחייב את הצרכן בדרך אחרת. תמיד זה מסתדר כך".
על האופי האגרסיבי של המאבק, במיוחד של פרטנר ושל אילן בן-דב, אומרים לנו שאם הרגולטור היה מוכן למשא-ומתן - הכול היה נראה אחרת. "בן-דב בא מעסקים אחרים, קטנים יותר. הוא לא מכיר את העולם הזה בכלל, והוא עדיין מאמין גדול בכוחו להשפיע על מערכות השלטון בארץ. לכן הוא עושה את הרעש הענק הזה".
ועם זאת, הלקח מהעבר, אומרים לנו משפטנים שעסקו בעבר במאבקים רגולטוריים דומים, הוא ש"כל הרעש שהוא עושה לא יעזור לו כלום. אין פה פרוטקציה. זה נושא פופוליסטי, והעיתונות תמיד נוטה לטובת משרד התקשורת, בלי שום קשר לאמת הכלכלית או למציאות האמיתית".
* זה לא שלפרטנר יש גורמי סיכון גבוהים יותר?
"מה פתאום. הם כולם מפחדים, חד-משמעית. חושבים שזה אסון וזה טירוף. הם פשוט בחרו בדרך טיפול אחרת. זה כל הסיפור".