מצד אחד קיים טיעון ההתמקצעות: תחום שוק ההון בכלל, וההשקה בין עולם הפלילים לדיני ניירות ערך בפרט, הם סבוכים, דורשים ידע נקודתי והכרת הנורמות במגזר פעילות זה - עד שאין מנוס מלהטיל את עבודת השיפוט בתיקים הללו על שופטים מקצועיים, המתמחים אך ורק בנישה הזו, שופטים של בית משפט כלכלי. רק הם, טוענים התומכים בהקמת בית משפט כלכלי, יוכלו להתמודד בהצלחה עם כתבי האישום היוצאים מתחת ידיהם של פרקליטי מיסוי וכלכלה.
מצד שני קיימת גישת האנטי-קטגוריזציה: אם נתחיל לייסד בתי משפט לכל תחום בנפרד, אומרים המתנגדים להקמת בית משפט כלכלי, לאן נגיע? אם כבר יש בתי משפט למשפחה, לתעבורה, לעבודה, לחוזים אחידים, וכעת גם בתי משפט כלכליים - אולי בסופו של דבר נקים גם בתי משפט לעבירות מין או להונאות ביטוח? שופטי ישראל הם שופטים מקצועיים, המיישמים את הוראות החוק בלי צורך לפתח מומחיות בכל אחד מהתחומים בנפרד. לשם כך יש עדויות מומחים.
מצד שלישי קיים טיעון העומס: פרקליטות מיסוי וכלכלה היא סוג של סיירת. מעט פרקליטים, מעט תיקים - אבל כל תיק הוא הר של מסמכים ועדים. מגה-תיקים. צריך לייחד שופטים לתיקים האלה, שלא יישאבו לעומס הכללי בבתי המשפט, ויהיו פנויים לחצוב ממוחותיהם פסיקות תקדימיות התואמות את מדיניות האכיפה של רשות ניירות ערך. שורת הזיכויים והכישלונות של התביעה בתחום זה תעיד כאלף עדים על הצורך הדחוף בכך.
אינטרס מוסדי ולא יותר
אבל האמת היא שמדובר במהלך קוסמטי, ארגוני - הזזת כמה שופטים מלשכה אחת לאחרת, וקביעת שלט בקיר: כאן (יוקם) בית משפט כלכלי.
האג'נדה האמיתית מאחורי יוזמת רשות ניירות ערך להקמת בית המשפט הכלכלי איננה בתחום השיקולים הממלכתיים, אלא בתחום האינטרסים המוסדיים - שליטה טובה יותר בזהות השופטים שימונו לערכאה המיוחדת, שליטה טובה יותר בפסקי הדין שיינתנו.
בתוספת המהלך המשלים - חוק האכיפה המשלימה, המינהלית בעיקרה - שינה סופית את המטוטלת לכיוון מקסימום שליטה לרגולטור, מינימום הפקרת השטח להכרעה שיפוטית נייטרלית.