לפני מספר ימים הייתה לי שיחה עם מעיין נכדתי. היא סיפרה לי על איתי "מלך הבנות", ואחר כך דמעות עמדו בעיניה כשסיפרה על חברתה מירב שעברה לשכונה מרוחקת, כך שלא תוכל לשחק איתה כפי שהייתה רגילה. זה כל כך הזכיר לי את ילדותי שלי.
האם המוח ונפשם של הילדים היום שונים משלנו? האם העידן המודרני שינה את האדם?
בעידן הדיגיטלי של אינטרנט, רשתות חברתיות ומציאות ווירטואלית, אנחנו שומעים ניתוחים על "האדם החדש", זה שלא יוצא מהבית ולא זקוק לחברים ולקשר האינטימי איתם - ההומו סוציופת.
אני דווקא סבור שהשינויים הטכנולוגיים לא שינו את היות האדם יצור חברתי המחפש משמעות וקשר, הם רק שינו את המכניזם - את האתגר לתחזק קשרים אמיתיים של נאמנות ארוכת טווח.
לטעמי כל מערכות היחסים שלנו ממותגות, בעלות מאפיינים דומים לקשר הבלתי רציונלי למותג, עליו מוכן הצרכן לשלם פרמיה רק כי הוא נושא לוגו מסוים: המשפחה שלנו, מקום העבודה, המדינה בה אנו חיים, הדת בה אנו מאמינים וקבוצת הספורט אותה אנו אוהדים.
לא אחת, נשמעות דעות המבשרות על תחיית האדם יציר המהפכה הטכנולוגית, נטול זיקה וקשר רגשי לחברה, למקום עבודה או לדגל כלשהו. הסתכלות אמיתית במציאות, כזאת שאיננה מסונוורת מסיסמאות וממונחים פסאודו-מקצועיים, מגלה תמונה שונה לחלוטין.
הקומוניסטים, בתחילת המאה הקודמת, דיברו על פועלי כל העולם, על ביטול הלאומיות ועל ניתוק הקשר בין האדם למדינה. עם זאת, רוב רובה של האנושות במאה ה-21 מורכבת מאנשים המוכנים להקריב חיים עבור דגל המדינה שבה נולדו באופן אקראי בלבד.
הקיבוץ, לפני 100 שנה, ניסה ליצור קהילה ללא חסמי משפחה, והילדים גודלו על ידי הקומונה בבתי הילדים. בן-גוריון ניסה גם לבטל את שם המשפחה הגלותי - גולדברג, רוזנצוייג, שפירא וכהן, לשיטתו, לא היו מותגים ראויים לחברה העברית המתחדשת. אך נסה היום לפגוע בשם משפחה של מישהו, ומהר מאוד תלמד כמה מאמץ אדם מוכן להקדיש למען חבר במשפחתו או לשמירת שמו כזהותו, כשבעצם שוב מדובר בחיבור שאליו נולד באקראי.
העובד הממוצע מקדיש למקום עבודתו הרבה מעבר למה שמתבקש ממשכורתו, וגם הצבעה למפלגה היא במקרים רבים לא מתוך בחינה אובייקטיבית של מועמדים ומצעים. בנוסף, עם כל הציניות שלנו, אנחנו עדיין מתרגשים כשאנחנו רואים מטוס כחול-לבן בחו"ל.
למרות מהפכת הידע והטכנולוגיה, פייסבוק, טוויטר, אייפון ואייפד, רובנו יצורים בלתי רציונליים הזקוקים לחיבורים האמוציונליים.
לעתים אנחנו מתייחסים בציניות ובכעס לחברות ה"מנצלות" כביכול את החולשה של בני האדם ביצירת יחסים כאלה עם לקוחות ועם עובדים - יחסים של נאמנות וחיבור רגשי. אנחנו ביקורתיים כלפי מפלגות הנוקטות באסטרטגיה שיווקית דומה, וכלפי מדינות המפתחות יחסי אהבה בין האזרחים לדגל, כדי שביום פקודה החייל יהיה מוכן להתרומם מול כדורים שורקים כדי להגן על מדינתו.
אבל באיזה עולם היינו חיים אילו המיעוט של היום - הרציונלי ונטול הרגש - היה הופך להיות הרוב? איזו חברה היינו? איך הייתה מתקיימת פעילות משקית קבוצתית ללא החיבור והמוטיבציות הנובעות מהבלתי רציונלי? איך האנושות הייתה ממשיכה להתקיים ללא הצורך "המוזר" בילדים משלנו?
האדם המודרני איננו שונה במהותו מזה שלפני 2,000 שנה. הוא עדיין זקוק להרגיש ראוי, רצוי ונאהב, והוא רוצה להרגיש שיש לו סיבה לחיות מעבר לקיום הפיזי. הוא מחפש משמעות וחלום.
העולם הדיגיטלי לא שינה את הצרכים הבסיסיים של האדם, אלא יצר הזדמנויות רבות נוספות למציאת קשרים. הנגישות למידע באינטרנט והחלופות הרבות אליהן אנו נגישים בלחיצת כפתור, מציבות אתגר גדול בפני אלה האחראים על יצירת הקשר האמוציונלי - האתגר לתחזק את הקשרים ולהתמודד עם החלופות.
את העובדה הזו ראוי שנזכור ונטפח בעצמנו כחברים במשפחה, כמנהיגים המובילים אזרחים במותג שנקרא מדינה, ואת המנהלים המובילים עובדים במותג שנקרא חברה.
אבל לא מעט אחריות גם יש לנו כאן. מחד, עלינו לטפח ולהוקיר קשרים, ומאידך, עלינו להישמר מלהוביל את כוחו הרב של הצורך האנושי הזה אל תהומות השנאה כלפי כל מי ומה שאינם חלק מהמותג שלנו, כי יש להם מותגים אחרים הקושרים אותם יחדיו.
לדירוג מדד המותגים 2010
הכותב הוא מנכ"ל סלקום