התאריך: יום שישי 18 באוקטובר
השעה: תשע בערב
המקום: ברוקלין ניו יורק, הבית והסטודיו של האמן "איקס"
המטרה: משחק קלפים שבועי בין שישה חברים טובים
הרקע הסוציו-אקונומי הכללי: בסביבות גיל 40, בשיא הקריירה שלהם ועובדים סביב השעון
החברים:
"הבנקאי": בעל חברה לשירותי אינטרנט משגשגת ששרדה את הנפילות הגדולות של הנאסד"ק בשנת 2009 ולאחרונה התחיל לרכוש נדל"ן במנהטן
"הנחש": בעליו של אחד מהמועדונים המעודכנים ביותר בניו יורק ובעל קשרים מפוקפקים עם המאפיה הניו יורקית
"אופוריה": היחיד שבחר בעצמו את הכינוי שלו בחבורה. משורר ואיש רוח בנפשו, מתפרנס כעורך וידאו ב-MTV
"השופט": מפיק כרגע סדרת כתבות מצולמות על אמנים צעירים בניו יורק בעבור חברת התקשורת הבריטית BBC. כותב עצמאי מוערך בעבור המגזין "ארט אין אמריקה". הכינוי "השופט" ניתן לו לפני מספר שנים, אחרי ששניים מחבריו שיכנעו אותו שתערוכה שהוא קטל מעל דפי העיתון הייתה בעצם מצוינת. השניים כונו על-ידי החבורה "איקס" ו"וואי"
"וואי" היה מהמוצלחים מבוגרי הקופר יוניון. כבר בשנה הראשונה באקדמיה כולם ידעו שאם "וואי" לא יתפוס איזה מחלת נפש ויעזוב את האקדמיה, יש סיכוי שיהפוך לאמן חשוב ומשפיע
"וואי" לא פיתח שום מחלת נפש, גמר בהצטיינות וקיבל תעודה מהקופר יוניון. היום, עשר שנים וחצי אחרי, "וואי" תואר כמטאור בעולם האמנות העכשווי, ממש קרוב להפוך להיות אמן חשוב ומשפיע. "וואי" הוסיף: "זה מפחיד. הגעתי מהר מדי גבוה מדי, תוך דקה החלום הזה יכול להיעלם, ממש לפני שאני נוגע בפסגה". "איקס" לשם שינוי הסכים עם "וואי". "אופוריה" הציע ששניהם פשוט יכריזו על המקום שהם עומדים בו עכשיו כפסגה. "הנחש" רק הוסיף, שבמקום להגיד פסגה שיגידו "מכונת הכסף הגדול". "הבנקאי" החזיק באותה הדעה. "השופט" לא אמר כלום.
"וואי" ו"איקס" הכירו בשנה הראשונה בקופר יוניון. הסטודנטים בכיתה כינו אותם תום וג'רי (החתול והעכבר, גיבורי סדרת אנימציה פופולרית לילדים). גם על "איקס" הצביעו כנער פלא עתידי של הקופר יוניון, אבל "איקס" לקה במחלת הנפש ועזב את האקדמיה. "איקס" ניסה להדביק גם את "וואי" בחיידק. אבל כבר אז הם היו חלוקים בשאלה האם יש להגיד "עולם האמנות" או "ממסד האמנות".
"איקס" הצליח לא רע בממסד האמנות גם בלי חותמת הזהב של הקופר יוניון, והיה לא רחוק מלעמוד במקום שהוא עומד בו עכשיו, מעל מכונת הכסף הגדול שנמצאת במקום שהוא עוד לא עומד בו... הפסגה. באותו מקום כמו "וואי".
מכונת הזמן
שבע שנים הם נפגשים כל סוף שבוע בבית שהוא גם הסטודיו של "איקס". המטרה הרשמית הייתה משחק קלפים. הסיבה האמיתית, שהם פשוט אהבו להיות ביחד. הבית-סטודיו של "איקס" היה ונשאר מבולגן ומלוכלך בדיוק כפי שהיה לפני עשר שנים. הבית היה כמו מכונת הזמן שהחזירה את כולם אחורה לתקופה שכולם היו בני 20, חסרי עכבות ומסכות, בלי שום דבר להפסיד או לבנות, בלי יום עבודה שגרתי וכמובן בלי פוליטיקלי קורקט.
חוקי המשחק
1. המשחק הוא לא על כסף
2. מותר לרמות, אבל מי שנתפס צריך לשלם קנס של 100 דולר לכל אחד מהחברים
3. אס לב אדום תמיד מנצח
בהפסקה בין המשחק השלישי והרביעי הלך "הבנקאי" לערמת הארגזים שהייתה סמוך לכיור קטנטן (המטבח) לעשות קפה. "לא הגיע הזמן שיהיה לך מטבח נורמלי?" אמר "הבנקאי". "למה שיהיה לו מטבח נורמלי!" ענה "וואי". "זה יהרוס לו את התדמית האנטי-ממסדית שהוא בנה לעצמו". "איקס" החזיר ל"וואי" חצי חיוך. "וואי" ידע שהוא פגע בול והיה די מרוצה מעצמו. הוא הכיר את חצי החיוך הזה של "איקס".
גם "הבנקאי" הכיר את חצי החיוך הזה וזרק לאוויר פצצה. "תגידו לי? מי משניכם אמן טוב יותר?" "השופט" ביטל במהירות את שאלתו של "הבנקאי" בתוספת הינף יד מזלזלת לכיוונו של "הבנקאי": "אין שום כלים שיכולים לקבוע באופן ודאי מי מביניהם הוא אמן טוב יותר". וכמו אמא מגינה הוסיף, "שניהם אמנים מצוינים". אבל היה מאוחר מדי, "הנחש" כבר התעורר. "מה זאת אומרת שאין שום כלים שיכולים לקבוע באופן ודאי מי מביניהם הוא אמן טוב יותר?" חזר "הנחש" על דברי "השופט". "בטח שיש! כסף! האמן הטוב ביותר הוא זה שהאמנות שלו שווה יותר כסף!" "הבנקאי" החזיק באותה הדעה. כאן הצטרף "אופוריה": "הגיע הזמן שתמקמו את עצמכם היררכית. אתם לא יכולים להסתיר מאיתנו שיש ביניכם כל הזמן תחרות. למה שלא תהיו ספורטיביים? תקבעו תאריך, עוד חודש מעכשיו, למשל, תחלקו חלל אחד לשניים, ומי שימכור את עבודת האמנות שלו ביותר כסף הוא המנצח".
"הנחש" כמובן שהיה בעד. "השופט" נגרר בהתלהבות שהתאימה יותר ל"אופוריה". "זה נשמע מצוין ומסוכן. תחרות בין שני אמנים בסדר גודל שלכם בעולם האמנות ועוד על מי ששווה יותר. אני לא זוכר שלמישהו היה אי-פעם את האומץ לעשות את זה". "הבנקאי" הציע מיד למקם את התחרות בחלל הכניסה של הבניין החדש שהוא לא מזמן רכש כדי לרכז שם את חברת האינטרנט המפלצתית שלו (זה בטח לא יכול להזיק לתדמית של החברה האפורה שלו). "איקס" הסכים מיד. "וואי" שמע את עצמו גם מסכים.
העניין יצא מכל פרופורציה. גם הפרסומאי של "הבנקאי" חשב שמדובר בפוטנציאל עסקי מצוין והפעיל מערכת יחסי ציבור ופרסום ענקית. אבל מה שהפך את כל העניין לחדשות חמות הייתה ידיעה ששוק ההימורים הלא חוקי של ניו יורק הצטרף לחגיגה ושבר את כל השיאים.
מאפיונר מזדקן שהוזמן בתור פרשן אמר בחדשות שמדובר בציבור חדש שרובו מעולם לא השקיע בהימורים. "איקס" ו"וואי" מצאו את עצמם במרכז הסערה, הם כבר לא יכלו לחזור בהם. חלל הכניסה של חברת שירותי האינטרנט חולק לשני חלקים סגורים. "איקס" התחיל לעבוד מיד. ל"וואי" זה לקח קצת יותר זמן. הפוסטרים של התחרות שהיו תלויים בכל מקום. עשרות טלפונים מעיתונאים. הפרצופים שלו ושל "איקס" היו כמעט בכל מדיה. הפרסומאי של "הבנקאי" דאג שהכל יצא החוצה, והכי גרוע, "איקס" כבר עבד במרץ בחלל שלו, לוחות עץ נכנסו ויצאו, רעש דפיקות פטיש וריח צבע טרי. הכל ביחד שיגע את "וואי".
ואז בא לו הרעיון. בשעה ש"איקס" לא היה בחלל שלו, פרץ "וואי" לחלל של "איקס" והציב שם מצלמות נסתרות. במבט חטוף נראה ל"וואי" ש"איקס" בונה ארונות ותאים. "וואי" ידע שבעזרת המצלמות יש לו קלף מנצח.
העניין הציבורי ביום התחרות היה עצום, עשרות אספני אמנות כבדים הגיעו מכל מקום בעולם כדי להשתתף במכירה הפומבית. "וואי" ביקש להציג את עבודתו ראשון. הוא דיבר על אמנות כסממן חברתי עכשווי, על חברה חודרנית פולשנית תחרותית שאיבדה את כל הקודים המוסריים שלה, שלא מתביישת להעתיק ולשכפל רעיונות גנובים... ועוד. הקהל ממש הביט בעצמו.
ואז סיפר על מצלמות הטלוויזיה שהסתיר בחלל של "איקס" ושהוא "וואי" בעצם העתיק אחד לאחד את מה ש"איקס" בנה בחדר הסמוך.
הקהל השמיע קולות התפעלות. דלתות החלל של "וואי" נפתחו לרווחה.
במרכזו של החלל עמדו ארבעה ארונות אדומים על גלגלים. הקהל הריע ארוכות.
"הבנקאי" היה היחיד שלא הבין למה כולם מתרגשים מכמה ארונות מטבח חדשים שבנה "איקס" לבית שלו.
ובתזמון מוכן מראש הוסיף "וואי": "למה שלא ניתן ל"איקס" להסביר את העבודה ששכפלתי?" זה היה נוק אאוט. "השופט" הרגיע את הקהל ונתן את זכות הדיבור ל"איקס". "איקס" הביט אל עבר "וואי" ובחצי חיוך אמר ל"שופט" שלפי חוקי המשחק "וואי" חייב לו 100 דולר על רמאות. הקהל, שרובו ככולו הכיר את חוקי המשחק, פרץ בצחוק משחרר.
"איקס" בלי להוסיף מילה פתח במהירות את דלתות החלל שלו. החלל היה ריק לחלוטין!!! עיני הקהל ובעיקר עיניו של "וואי" חיפשו את הארונות המתגלגלים שהיו אמורים להיות שם.
החדר היה ריק!
ובכן, לא ריק לחלוטין.
במרכזו של הקיר האמצעי נח לו בדד הקלף הרוצח. "וואי" עצם את עיניו.
הקהל נעמד על רגליו במחיאות כפיים סוערות. אס לב אדום תמיד מנצח.
לדירוג מדד המותגים 2010
הכותב הוא אמן פלסטי