אני תמיד מעדיף להתחיל לספר את הסיפור, כל סיפור, מהתחלה. אבל הפעם ממש קשה לי להתאפק, ואני חייב להתחיל מהסוף: נהגתי באוטובוס! יה, בייבי! זה היה ממש כמו להגשים חלום, רק קצת יותר טוב; לקחתי את הסיבובים כמו ענק, סובבתי הגה עצום בשתי ידיים כשאני עושה את התנועה היפה הזו של נהגי האוטובוס: לשלוח את יד ימין רחוק וקדימה כשיד שמאל מתכנסת אל תוך הגוף תוך כדי שאתה בודק את המראות בשביל לא לגלח איזה פרייבט. זו מין תנועה כזו שראית כל-כך הרבה פעמים עד שהיא כבר הופכת לאוטומטית.
כל הסיפור לקח אמנם רק כמה דקות, והתרחש בתוך חניון, אבל אתה לא צריך יותר מכמה דקות, ואתה אפילו לא צריך לצאת מחניון של אוטובוסים באחיסמך, שזה איזה חור ליד לוד, כדי להיות מאושר. כי האושר הוא בכל מקום שיש בו אוטובוס ובן אדם מבוגר שהיה פעם ילד. מה שהפך את כל העניין להרבה יותר מסתם נהיגה היה האוטובוס עצמו, אבל בשביל זה צריך להתחיל את הסיפור מההתחלה.
יש לא מעט אנשים שמשוגעים על מכוניות עתיקות, שאוספים אותן, משפצים אותן, ואז נוסעים בהן. מה שלא רבים יודעים זה שבתוך הקבוצה הזו יש תת-קבוצה, או תת-סטייה אם תרצו, של אנשים המשוגעים על אוטובוסים. ממש ככה - אנשים שזה הפטיש שלהם, אוטובוסים. הם רואים אוטובוס ומתרגשים, או כמו שהם מגדירים את זה בעצמם: כשאתה רואה בחורה ואוטובוס - אתה תרוץ אחרי האוטובוס.
אחד מהאנשים הוא אייל עובדיה, נהג אגד כבר עשרים שנה, בן של נהג אגד ונשוי לבת של נהג אגד. איש עם חיוך גדול ולב גדול שמתרגש כמו ילד בכל פעם שהוא מפעיל את האגזוז-ברקס. "אגזוז ברקס" זה גם הכינוי שלו בפורום תחבורה ציבורית באתר תפוז. מדובר, בקיצור, באיש עם חתיכת שריטה, חולה אוטובוסים מטורף. לא יודע מה איתכם, אני מת על אנשים עם שריטות. הם היחידים שמעניינים אותי. שתבינו, מעבר לעבודתו כנהג אוטובוס הוא מתנדב במוזיאון אגד. "זה הרעל", הוא אומר. את ארבע השנים האחרונות הקדיש (עם עוד שמונה שותפים, אבל הוא הרוח החיה) לאוטובוס הזה שנהגתי בו, ותאמינו לי שלא היה מאושר ממנו לראות אותי מאושר.
תראו איזה חתיך
מה זה האוטובוס הזה? מדובר באוטובוס האספנות הראשון, והיחיד בינתיים, בישראל: ליילנד טייגר רויאל שנת 1976. האוטובוס של ילדותנו. וכשאני אומר "היחיד בישראל" אני לא מתכוון לשלל האוטובוסים העתיקים שיושבים במוזיאון אגד. האוטובוס הזה אשכרה עבר טסט. הוא אשכרה נוסע, הדבר היפה הזה. רק תסתכלו על התמונות שלו, תראו איזה חתיך.
האמת היא שקיבלתי על עצמי לעשות את הכתבה הזו בלי הרבה התרגשות, אבל ברגע שעליתי במדרגות הצרות ונכנסתי לתוך הטייגר - ככה אנחנו קוראים לו בחיבה, טייגר - נשטפתי בגל של נוסטלגיה שלא האמנתי שקיים בי. מי האמין שאוטובוס יכול להיות עוגיית מדלן.
אני בן 40 (לעזאזל), ובתור ילד עוד נסעתי בתוך המפלצות האלה. והנה אני שוב בתוך אחד כזה, מתהלך בתוכו: ההגה הלבן ועצום הממדים, תיבת ההילוכים, הספסלים הכחולים הלא מתכווננים, חלונות הגיליוטינה הצרים, המדפים העליונים, פתחי האוורור על הגג, והכי הרבה - החוט הזה שאיתו היינו מצלצלים כדי לרדת בתחנה. הדבר הראשון שאני עושה כשאייל עובדיה מתניע את האוטובוס ואנחנו יוצאים לנסיעה הוא למשוך בחוט. וזה עובד! שלט צהוב קטן נדלק ומכריז "עוצר". הייתי מוריד את החיוך אילו היה לי מושג איך עושים את זה. אני נזכר איך היה מותר לעשן אז באוטובוסים, ואיך כולם עישנו כמו מטורפים.
כשהטייגר יוצא אל הכביש המהיר ונוסע לו שם לאיטו - הוא כבר לא יעבור את החמישים קמ"ש, לא בגלגול הזה - אני מגלה שהאוזן זוכרת לא פחות טוב מהעין, ושמה שנחרת לא פחות חזק בזיכרון מהאוטובוסים האלה זה הרעש העצום שהם מקימים. הדבר הזה חי, אני אומר לכם, הוא נמר אמיתי: המנוע שלו צורח, גונח, רועם, נוהם, מקרקר, מטרטר, מקרקש, מקשקש, גועש. מלבד כל אלה יש לו עוד מלא, אבל מלא, קולות אחרים שהוא משמיע, רפרטואר עשיר של פיצוצים קטנים, שיעולים, לחץ אוויר שמשתחרר, כל החלפת הילוך מלווה בקול משלה. זו סימפוניה, הרמוניה שכולה קקפוניה. אני לא יכול להוריד את החיוך מהפרצוף שלי, בחיי.
זה כל-כך שונה מהאוטובוסים החרישיים של היום, שכל הווייתם מתוכננת ככה שלא יפריעו לך לשאול "מה קורה אחי, איפה אתה נשמה, מה המצב כפרה" בסלולרי שלך כל הדרך. בטייגר אתה לא יכול לדבר בסלולר, זה אוטובוס של עידן אחר, עידן שבו הנסיעה הייתה מוקדשת לדברים כמו דיבור עם שכנך למושב, התבוננות בנוף, עישון או סתם ציפייה להגעה. העובדה שבטייגר אין, לא היה ולא יהיה, מזגן, מכריחה אותך לנסוע בחלונות פתוחים, לחוש את הרוח החמימה של תחילת ספטמבר על פניך.
עוד דבר שאני למד מהנסיעה הקצרה בטייגר זה שכנראה פעם היינו אנשים קטנים יותר. אני לא אדם עצום ממדים במיוחד, אבל הרגליים שלי פשוט לא נכנסות בין הספסלים, והראש שלי מתנגש בתקרת האוטובוס כשאני עומד. אבל כל אלה - החום, הרעש והממדים - לא מקטינים את עוצמת החוויה. בדיוק ההפך הוא הנכון.
אנחנו נוסעים באוטובוס: אייל עובדיה, יוסי בר-דב - עוד שותף שרוט - שני הילדים שלהם, דור שני לשריטה, ואני. אסור לקחת יותר משישה נוסעים באוטובוס. אני אומר לכם, עד שלא נסעתם עם חובבי אוטובוסים באוטובוס לא ראיתם שמחה מימיכם: הם מתרגשים בכל החלפת הילוך, הם מזהים את האוטובוסים על כביש מס' 1 לפי המספרים שלהם(!). "תראה את ה-846, אומר פתאום הבן של אייל לבן של יוסי, "נסעתי בו לפני שנה". כל מה שהם מדברים עליו זה אוטובוסים. תענוג.
האמת היא שהליילנד טייגר רויאל 76 סוחט קריאות התפעלות מכל עבר. נהגים מצפצפים, זוקרים אגודל באהבה, בצמתים הם חייבים להעלות זיכרונות, לאן שאתה לא פונה אתה מרגיש את האהבה, את הנוסטלגיה. אז אנחנו נוסעים לנו בכיף, ואייל מספר לי את סיפורו של הטייגר.
הנמר הכחול והנמר הצהוב
הסיפור, אגב, מסופר בצרחות רמות בגלל רעש המנוע. הכול התחיל בילדות. "אני גדלתי באוטובוסים האלה", אומר עובדיה. בתור תינוק ישב ליד אביו בקופסה הגדולה ליד החלון. כשגדל, אבא נתן לו להחליף הילוכים. כשגדל עוד, נתנו לו לנהוג. אחרי הצבא למד נהיגה על אוטובוס כזה בדיוק, ואפילו הספיק עוד לעבוד על אחד כזה לפני שיצא מהמחזור. הוא אוסף גם מכוניות, אבל האוטובוסים הם השריטה העמוקה שלו, האהבה האמיתית.
גם בר-דב, מכונאי רכב במקצועו, לא יכול להסביר את מהות השריטה. "זה פגם מולד", הוא אומר. הבן שלו, נדב, מכונאי רכב בצבא, מתוודה גם הוא על תשוקה לכל דבר שיש לו מנוע, ועל אהבה מיוחדת לאוטובוסים. כנ"ל אילון, בנו בן ה-16 של עובדיה. ככה זה אהבה, אומר האב הגאה, לא צריך ואי-אפשר להסביר אותה.
הסיפור של הטייגר התחיל לפני 4 שנים, כשכמה מהמטורפים בפורום תחבורה ציבורית בתפוז דיווחו על גווייה של טייגר איפשהו בצומת גהה. הם אפילו צילמו את הגווייה והעלו לפורום. ברגע שאייל ראה את התמונות, הוא התאהב. עיניו בורקות כשהוא מספר לי איך החליט לאמץ את הטייגר הזה. זה הביטוי המדויק שבו הוא משתמש, "לאמץ את הטייגר".
הטייגר היה קבור בחול עד גובה הגלגלים כבר עשרים שנה, צד שמאל שלו היה מחובר לאיזו חומה, ומכל הדלק שלו היה מלא דלק בן שני עשורים והרבה ג'וקים מתים. אבל המפלצת התניעה, רק מים היו צריכים לשים שם. התברר שהוא היה רשום על-שם הכור הגרעיני ביבנה, אל תשאלו.
עובדיה מספר לי בהתרגשות ובפרוטרוט את הסיפור כולו, ורק אחרי כמה זמן אני מבין שבכלל לא מדובר בטייגר הזה, מדובר בטייגר אחר, המכונה "הכחול", שעכשיו נמצא בשיפוץ במפעל "הארגז". עזוב אותי מהכחול, אני אומר, ספר לי את סיפורו של הצהוב.
אז אנחנו נוסעים לנו ככה ועובדיה מגולל, באהבה אין-סופית, את סיפורו של הנמר הצהוב, סיפור שהאודיסיאה היא נסיעה קצרה במונית לידו. בקצרה: הנמר הצהוב נולד בכלל במועצה האזורית חוף הכרמל, שם שירת בנאמנות כך וכך שנים, לקח אנשים ממקום למקום, משם התגלגל לגוף שכבר לא קיים, בשם ע"ע היסעים בנתניה. ע"ע היסעים הפך לאיגוד נהגי נתניה, ואז נמוג.
הנמר קרע את כבישי ארצנו עד שנת 1996 (כנראה, אנחנו לא יודעים בדיוק, וזה כי נמרים לא יודעים לדבר). בדרך לא דרך הגיע הנמר לחצר של פנסיונר נתנייתי חובב אוטובוסים בשם ברגר, שם שכב מובטל ומקולקל. אחרי עבודת בילוש מאומצת הגיע עובדיה לברגר, אבל ברגר לא התלהב למכור את הנמר. מזל שאותו ברגר הכיר - תראו מה זה עולם קטן - את סבא של אשתו של עובדיה עוד מעמק חפר. זה עשה את העבודה, וברגר הסכים להיפרד מהנמר הצהוב, שמתברר שבכלל היה כתום, אבל לזה נגיע עוד מעט. לקח להם יום שלם לנסוע איתו מנתניה לאחיסמך. נסיעה של גג שעה בפרייבט.
לך תשיג מנוע
כאן תם חלקו הראשון של הסיפור ומתחיל חלקו השני. עובדיה החליט שהטייגר יחזור לנסוע ויהי מה, שלא נמר כמו זה יסיים את חייו במוזיאון. זו הייתה תחילתו של סיוט ביורוקרטי, שבפרטיו לא אלאה אתכם. בכל זאת, רוח החג וכל זה, אבל מהותו הייתה שהמדינה לא הסכימה להכיר באוטובוס כרכב אספנות.
אחרי דיונים ארוכים, מצא עובדיה את המלאכית שלו, חווה ראובני, יועצת משפטית במשרד התחבורה. "נשמה טהורה", אומר עובדיה, ומבקש לשלוח לה נשיקות דרך העיתון. ראובני עזרה רבות, גם (ויש שיאמרו במיוחד) כשהבוחנים של המשרד דרשו - תראו מה זה רשעים - שעובדיה יעקור את כל הספסלים מקרבו של הטייגר. למה? כי אסור יותר משישה נוסעים. מה הקשר בין מספר הנוסעים למספר המושבים, הקשה עובדיה, אבל אלה אין להם לב. ראובני סידרה גם את העניין הזה. כל הסיפור הזה לקח משהו כמו שנה.
אחר כך קרו כל הדברים הרעים שיכלו לקרות: בהתחלה הלך המנוע. לך תשיג מנוע של חברה שנסגרה לפני 35 שנה. מצאו מנוע באל על. אחר כך הלך הגיר. אבל עובדיה לא התייאש, הוא הפך את המדינה בחיפוש אחר הגיר. אמרו יש בחיפה, נסע לחיפה. אמרו יש בפתח תקווה, נסע לפתח תקווה. בכל הארץ נסע ולא מצא. עד שבסוף נמצא מתחת לאף, במוסך פאנוס ברמלה ("כל הכבוד להם", כך עובדיה, "אלה אנשים טובים באמצע הדרך").
החברים בפאנוס לא ידעו איך מרכיבים את הגיר, מזל שהיה שם איזה זקן שלפני 25 שנה הייתה הפעם האחרונה שהרכיב גיר דומה. ואז הלכו הצמיגים, וכבר לא עושים כאלה. ואז הלך הספידומטר, ואז האורות. וכך הלאה, והלאה, והלאה - תלאות מכאן ועד הירח. אבל עובדיה עקשן כמו פרד, או יותר נכון: כמו טייגר. הוא מספר לי את הסיפור ואני לא יכול שלא להעריץ אותו.
בדרך נגמר הכסף. מזל שישנו גם בני הספל, "עוד מלאך" לפי עובדיה. הספל, אספן מכוניות ושרוט על אוטובוסים לפי הגדרתו, נתן כתף ושם כסף. גם עבורו זו הייתה לא פחות מהגשמת חלום. הוא מספר לי (הספל) איך בגיל 3 ברח מהבית, עד שנמצא יושב מתחת לאוטובוס כזה בדיוק. איך תמיד חלם להיות נהג אוטובוס, אבל הפך לארכיונאי הראשי של אוניברסיטת תל אביב. גם הוא היה נרגש, הרבה יותר ממני, לנהוג בטייגר בחניון.
אפילו השוטרים נמסים
דרך החתחתים הזו של עובדיה ושל הטייגר הסתיימה לפני חודש בהשקה חגיגית של האוטובוס בפני חברי מועדון החמש (אספני הרכב בישראל). הוא כל-כך גאה כשהוא מספר על התגובות, ואני יודע שהוא לא ממציא, כי תוך כדי הסיפור אנשים עוצרים אותנו ומשבחים את האוטובוס. "תראה את הטייגר הזה", אומר עובדיה ומלטף בחיבה את הדשבורד הפרימיטיבי. "מפגר, אבל אי-אפשר שלא לאהוב אותו". מה שנכון.
בדרך עוצרת אותנו משטרת התנועה, השוטרים משחקים אותה קשוחים לאללה, חושבים שהם לפחות הארי המזוהם, אבל גם הם לא מצליחים לעמוד הרבה זמן מול קסמו הנהדר של הטייגר ומול חיוכו הכובש של אייל עובדיה. אחד מהם לא יכול להתאפק ואפילו נכנס פנימה להסניף מעט נוסטלגיה. הם משחררים אותנו בלי כלום, ואנחנו נוסעים בחזרה לחניון של אחיסמך. אחרי הכול, הטייגר כבר לא צעיר. הוא חייב את שנת הלילה שלו.
g@globes.co.il