שופטים הם בני-אדם. יש להם מערכת אמונות משלהם, ערכים, דרך חיים ומחשבה שמגדירה את דרך התנהגותם. לכאורה הם אמורים להשאיר את דעותיהם מחוץ לבית המשפט ולעשות משפט צדק על-פי כללי החוק.
עקרונית, אין כאן חידוש מרעיש, אבל נשאלת השאלה: מה קורה כאשר לשופט יש עמדות מוצקות, בלתי ניתנות לערעור, לגבי האנשים שלהם עליו לספק משפט צדק הוגן?
למערכת המשפט אין מענה לסוגיה הזו, וכך שופטים שהתחנכו על ברכי הדת, ינקו את ערכיה ללא עוררין, והיא מגדירה אותם ואת ערכיהם, נאלצים לתת מענה משפטי למי ש"סוטים" מדרכם באופן בוטה.
בתי המשפט לענייני משפחה סובלים ממצב הזה במיוחד, כי הם מאפשרים לדעות ולעמדות של שופטים - שלעיתים רואות בבאים בשערי המשפט סוטים מה"נורמה" - להיכנס בין משפחות ובני-זוג בעניינים פרטיים ואישיים.
נשאלת השאלה אם אין מקום לבחון מחדש את כשירותם ויכולתם של חלק מהשופטים, ואם יש לבקש מהם לפסול את עצמם משיפוט בתיקים כאלה.
בניגוד לעניינים אחרים שלגביהם אין מחלוקת מוסרית או משפטית, במשפט המשפחה וזכויות המשפחה חלה מהפכה. מהפכת המשפחה, שיצרה שינוי במבנה התא המשפחתי, היא מהפכה צורנית, אך היא גם טומנת בחובה שינוי מהותי ביחס לעצם הזכות להקים משפחה ולניהול התא המשפחתי, מרקם היחסים בין שותפיו ומערכת החובות והזכויות שלהם.
השינוי בתפיסת התא המשפחתי שנוי במחלוקת - לא הכול מקבלים אותו ומסכימים לו. אין די בעובדת קיומם של תאים משפחתיים חדשים, כגון בני-זוג ידועים בציבור, משפחות חד-הוריות וחד-מיניות. מעמד המשפחה החדשה טרם הוסדר על-פי חוק, והוא נמצא בתהליכי יצירה. זוגיות של בני-זוג מאותו מין נתפסת כבלתי מוסרית על-פי ההלכה וגם על-פי השקפת עולמו של שופט דתי.
דיני המשפחה, בישראל וברוב העולם, התגבשו כחלק מהמסורות הדתיות ונשלטו על-ידי הדת עד לאחרונה, ובמדינות מסוימות עד היום. לכן, תהליך היציאה מהארון של דינים אלה לעולם המשפט האזרחי הוא מכאיב וקשה.
בישראל, ב-1995 הוקמה לראשונה מערכת משפט עצמאית להתדיינויות בענייני משפחה אזרחיים, אלא שזו קמה לצד מערכת שיפוט דתית העוסקת במקביל באותם נושאים באמצעות בתי הדין הרבניים. תהליך האוטונומיה המשפטית משפחתית עדיין לא הושלם.
במרוצת הזמן התמנו עשרות שופטים חדשים לבתי המשפט לענייני משפחה, בעלי השכלה משפטית רלוונטית, אולם דתיים. לא ניתן לדרוש מהם לזנוח את ערכיהם הדתיים ואמונתם, אך יש לקבל שהם אינם יכולים, ואינם רוצים, לפסוק בניגוד לצו מצפונם ולתפיסת עולמם. הדרישה למשפט צדק במקרים אלה היא בלתי אפשרית וגם בלתי מוסרית.
יש לשחרר שופטים אלה מהדיון הזה ולאפשר להם לשפוט בכלים אובייקטיביים. בתי משפט לענייני משפחה חייבים להיות ליברליים, חופשיים ודמוקרטיים. זוהי הערכאה השיפוטית היחידה שיש לה מקבילה המתחרה בה, בית הדין הרבני.
בדיקה מגלה תמונה מדאיגה, שלפיה כמחצית משופטי בתי המשפט לענייני משפחה הם דתיים. יצוין כי הרבנות, שהשתלטה על הזכות לזוגיות, לנישואים ולמשפחה, אינה יכולה להתהדר בנתון דומה של חילוניים ונשים שמצויים בבתי הדין הרבניים.
למעשה, אין שופט או שופטת חילוניים בממסד הרבני, ונראה שגם לא יהיו. ההפקעה הזאת של חירויות בסיסיות וזכות למשפט צדק מידי החילוניים צריכה להעיר את מי שחרד לאופייה החופשי והדמוקרטי של המדינה.
זוהי צביעות שמאפשרת להכניס מי שבאים עם עולם ערכים מובנה וברור בנושאים של חיי משפחה, נישואים וזוגיות, באמתלה של שוויון לבתי המשפט לענייני משפחה, אך שוויון זה אינו תקף כאשר בשמו מבקשים להושיב, למשל, אישה או חילוני על כס בתי הדין הרבניים.
כולם שווים בפני החוק, גם השופטים, ומי שלא מסוגל לראות באלה המבקשים משפט צדק כשווים לו - ראוי שיפסול את עצמו, כדי למנוע עיוות חוק וצדק.
הכותבת היא מייסדת ומנכ"לית ארגון משפחה חדשה