בימים אלה התבשרנו כי חברת בטר פלייס תקבל בקרוב אישור ממשרד התחבורה לייבא מכוניות חשמליות לארץ. העיקרון בבסיס השיטה המוצעת על ידי החברה הוא נקודות טעינה ייעודיות וכן החלפת סוללה בהליך מקוצר. המיזם של שי אגסי והחברה לישראל זכה להתגייסות מרשימה מצד נשיא המדינה, ראש הממשלה, שרים נכבדים ופקידים בכירים עוד טרם יצא לאוויר העולם.
כולנו מקווים כי אכן המכונית החשמלית תצליח לחסוך באנרגיה, לזהם פחות ולהוות כלי תחבורה יעיל לא רק למרחקים קצרים. איננו יודעים במה עדיפה השיטה המוצעת על ידי בטר פלייס משיטות אחרות, כגון מכוניות היברידיות או מנוע עזר חשמלי הטוען את הסוללה, איננו יודעים מה השפעתה על צריכת החשמל במדינה שרזרבות החשמל שלה אפסיות, מי באמת יישא בעלויות התשתית, ואף איננו יודעים מה ייעשה בסוללות שיצאו משימוש - נקווה שלא תיטמנה באדמת המולדת.
מכל מקום אנו מאחלים הצלחה לכל מיזם חוסך אנרגיה בכלל ובתחום התחבורה בפרט, ומקווים כי הפרויקט לא יהווה תחום נוסף בו לא תהיה תחרות של ממש.
בהקשר זה ארשה לעצמי לספר חוויית אמת, מימים אלה ממש, ומניסיוני כאזרח מן השורה.
על חטאי אני מודה היום; ברשותי מכונית גדולה, כבדה, עתירת סמ"ק וזללנית דלק. גם אופנוע ברשותי ואף הוא גדול וכבד. והנה, השתכנעתי אף אני כי יש מקום לחסוך באנרגיה, להקל על מצוקת החנייה ועל העומס בכבישים, ולעשות שימוש בעיר באופניים חשמליים. לאופניים כאלה אין צורך בנקודות טעינה מיוחדות ולא נדרש מימון של מאות מיליוני שקלים מהחברה לישראל, מהציבור או מכל גורם אחר - סוללת האופניים נטענת כמו סוללת מחשב אישי, אין צורך בתחנות החלפה, ואין צורך בהתגייסות של טובי נבחרינו למענה.
בירור שערכתי במספר חנויות העלה כי המחיר המבוקש לזוג אופניים חשמליים נע בין 5000 ל-10,000 שקל, מחירים מופקעים לכל הדעות. חיפשתי באינטרנט ומצאתי כי בסין ניתן לרכוש זוג אופניים כזה תמורת 350 דולר בלבד, לא כולל הוצאות הובלה. הזדרזתי והזמנתי לי זוג. זמן קצר לאחר מכן קיבלתי הודעה כי האופניים מחכים לי בדואר חבילות.
המפקחת החביבה הסבירה לי בטלפון כי אוכל לשחררם רק אם אביא אישורים נפרדים ממשרד התחבורה, ממכון התקנים ומהמכס.
ניסיונותיי להביא את האישורים האמורים עלו, כמובן, בתוהו, כאשר במכס בתל אביב, למשל, לא הצלחתי לקבל מענה לעשרות טלפונים במשך למעלה משבוע. נזכרתי בנוסטלגיה בשירו של נתן אלתרמן, על פקיד המכס, הקונצרטינה והגיטרה, ואיחלתי למר זברה את המחלות בהן טיפלה הגברת מינה.
חשבתי בעצב ובקנאה כי בפריס בירת צרפת, החליטה העירייה כי אופניים חשמליים הם צו השעה, וכל תושב הרוכש אופניים כאלה מקבל, בהליך פשוט, זיכוי מן העירייה בגובה 25% מעלות האופניים. אינני מצפה להתגייסות כזו מהרשויות שלנו, המוציאות את כספינו למטרות אחרות לחלוטין ובוודאי חשובות יותר, אך סברתי כי אולי במקרה זה אין תפקידן להערים קשיים דווקא אלא לעודד ולהקל. טעיתי.
לאחר שהדואר הודיעני שהוא עומד לשלוח את מושא חלומותיי בחזרה לסין, עשיתי מה שכל ישראלי היה עושה כבר מלכתחילה: פניתי למי שפניתי, ואכן האופניים שוחררו, בתשלום מס לא גבוה (למה מס בכלל?) ואני מדווש עליהם להנאתי, ללא נזק סביבתי.
מוסר השכל? אולי במקום דיבורים על רפורמת המרפסות של ראש הממשלה ובמקום דו"חות של השר האחראי על התייעלות משרדי הממשלה, תיעשה רפורמה אמיתית במשרדי הממשלה, והצהרות כוונות על מדיניות תוחלפנה במדיניות ובביצוע. אולי נעמיד לרשות האזרח תחנה ממשלתית אחת בה יוכל לבצע עסקה פשוטה כזו, הטובה לו ולסביבה, ולא נקשה על חייו?
הכותב עוסק בניהול חברות וברכיבה על אופניים