כשאתה מגדיל את הארוחה שלך בשקל תשעים אתה מצפה לקבל תגמול בעבור התוספת הקטנה שבחרת לבזבז. עוד קצת קולה, אולי עוד קצת צ'יפס. אבי לוזון בחר להגדיל. כשאתה משלם ללואיס פרננדז 480 אלף אירו בשנה, אתה מצפה לראות איפה מתבטא ההפרש לעומת המאמנים הקודמים. אתה מחפש את השוני מהקדנציה של קשטן. שלושה משחקים הם לא זמן מספק כדי להסיק מסקנות נחרצות, אבל הפסד ביתי לקרואטיה, תיקו בגיאורגיה וניצחון דחוק על מלטה זה משהו שלא צריך בשבילו את פרננדז. גם לא את קשטן או גרנט. אפילו לחמן ואלי מחפוד היו מצליחים להוציא תוצאות כאלו. במילים אחרות: הלך הכסף.
ובכל זאת יש הבדל משמעותי בין רכישת מזון מהיר למינוי מאמן. אתה תמיד יודע איזה אוכל יגישו לך במסעדה, אבל כדורגל הוא משהו קצת יותר כאוטי. אין כללים ברורים. בהתאחדות לכדורגל, למשל, היו יכולים לצפות שבכדורגל יתקיים כלל פשוט: מאמן נבחרת צופה במשחקי הליגה המקומית בשבוע שקודם למשחק. אלמנטרי, לא?
פרננדז, לטענתו, ראה את דודו אוואט בספרד בסוף השבוע הקודם. מאוד חשוב לראות את דודו. כאילו שיש סיכוי לאוהד לויטה או אריאל הרוש להחליף אותו. דווקא את השחקן הכי בטוח ב-11 אתה הולך לראות, שבוע לפני המשחק הכי חשוב שלך בקמפיין?
שיר הנושא הרשמי של הקמפיין הוא "מי שמאמין לא מפחד". אבל המאמן של נבחרת ישראל לא מאמין, המאמן מפחד. אחרת הוא לא היה עולה במשחק בית עם הרכב שכולל שלושה בלמים (קינן, בן חיים, תמיר כהן). אמר שחקן בנבחרת השבוע ש"אפילו מלטה לא עולה ככה כשהיא משחקת נגד ברזיל". אין מה להוסיף.
עוד כלל אלמנטרי שאמור להתקיים בכדורגל נבחרות הוא בחירת השחקנים הטובים ביותר שיש למדינה להציע. לא אצל פרננדז. אלרואי כהן, דני בונדר - כל משחק שולף הצרפתי שפן חדש. בשבת, במקרה, השפן התורן שבר את קו הנבדל ובישל לקרואטים את השני. אולי בעצם לא במקרה.
אוואט סופג מהקרואטים. דווקא אותו היה צריך לראות? (צילום: שלומי יוסף)
לפרננדז אמנם יש שם מכובד בצרפת, והוא נחשב לאיש מקצוע מוערך גם בספרד. אבל גם בשתי המדינות האלו לא מצליחים עד היום להבין איך בתקופתו בפ.ס.ז', הוא לא הצליח להבחין בכישרון העצום של אחד, רונאלדיניו.
בסופו של דבר, זוהי משרת הנבחרות הראשונה בקריירה העתירה של פרננדז. אחרי שלושה משחקים, נראה שאת הסוויץ' בין כדורגל מועדונים לכדורגל נבחרות הוא עדיין לא הצליח לעשות.
***
אז הקמפיין הנוכחי גוסס עוד לפני שהוא התחיל. כבר התרגלנו. וגם ככה מונדיאל בברזיל נשמע יותר ססגוני מאליפות אירופה אפרורית בפולין ואוקראינה. בקיצור, אפשר להתחיל לחשוב קדימה.
נקודת הפתיחה צריכה להיות פשוטה: גם בפעם הבאה לוזון צריך ללכת על שיטת ה"להגדיל בשקל תשעים". אבל לשדרג אותה - ולהגדיל ביותר כסף. "רציתי מאמן זר לנבחרת ישראל שיעמוד בדרישות המקצועיות שלנו מצד אחד, ושיעמוד בדרישות הכלכליות שלנו מצד שני", אמר יו"ר ההתאחדות אחרי מינוי פרננדז. עניין של סדר עדיפויות. בדרום קוריאה אין התאחדות עשירה בהרבה מזאת הישראלית, ואין כמות כישרונות יוצאת דופן שמפוזרת באירופה.
אבל כשבדרום קוריאה זכו באירוח המונדיאל בשנת 2002, ורצו להראות לעולם שיש להם כדורגל - הם הכניסו יד עמוק לכיס והביאו את איש המקצוע הטוב ביותר שהיה בשוק (חוס הידינק). אותו מונדיאל הסתיים עבור הקוריאנים עם חצי גמר היסטורי (ומלונות, כיכרות ורחובות שנקראים על שמו של המאמן ההולנדי).
יש גם דוגמאות לכישלון של שיטת פעולה כזאת. במונדיאל האחרון הגיע סוון גוראן-אריקסון לחוף השנהב תמורת 270 אלף ליש"ט לשלושה חודשי עבודה. חוף השנהב נראתה איום ונורא.
זה לא אומר שצריך להימנע מלנסות להביא לכאן איש מקצוע בכיר באמת. הרי זה לא שאנשי המקצוע הזולים יותר, מישראל, דנמרק וצרפת, הביאו אותנו לאנשהו. אפילו אם ניכשל עם איזה אריקסון כזה - לפחות נוכל להגיד שעשינו את המקסימום.
***
הטיעון של "זה מה יש, אי אפשר להוציא יותר מנבחרת ישראל גם אם נביא את קאפלו ומוריניו ביחד" לא מחזיק מים. הנה כמה מהנבחרות שהצליחו להשתחל לשלושת טורנירי היורו האחרונים: סלובניה, לטביה, פולין. לא בדיוק מעצמות כדורגל.
הכישרון בישראל קיים. רק שמאז עמנואל שפר, עדיין לא הצליחו למצוא כאן מישהו שיצליח לעשות איתו משהו.