"ישראל 2010 הולכת אחורה מבחינת היקף הזכויות של נכי צה"ל, נפגעי פעולות איבה ונכי הביטוח הלאומי. במקום שנתקדם בטיפול בנכים, המדינה מצמצמת יותר ויותר את זכויותיהם".
לעו"ד עומר יעבץ, נכה צה"ל 100% פלוס בעקבות פציעה קרבית קשה במלחמת לבנון הראשונה, ומי שעוסק כבר 19 שנה בייצוג נכים, נמאס שרומסים את זכויותיהם. אתמול (ב') נערך ברחבי הארץ יום המודעות לנגישות חברתית ופיזית, והוא רואה בכך הזדמנות להבהיר לציבור כי הבעיות של הנכים בארץ לא מתחילות ומסתיימות במקום החניה שנתפס או הרמפה בכניסה לבניינים ציבוריים.
"נכי צה"ל ונפגעי פעולות איבה (הם צמודים אחד לשני בזכויות לחלוטין) הם אוכלוסייה של לפחות 70 אלף איש", הוא אומר. "היום רואים ב-70 אלף האיש האלה שקית כסף שאפשר לקחת ממנה כמה שרוצים. הדבר שהכי נוח למשרד הביטחון להגיד זה שנכי צה"ל עולים למדינה 4 מיליארד שקל. אז מה? אתם גייסת אותם בחובה, אתם שלחתם אותם להתאמן ולהילחם, אתם לא ביטחתם אותם ולא נתתם להם לקבל טיפול רפואי במקום אחר מלבד אצלכם - ועכשיו כשהם נפגעו אתם אומרים 'אני רוצה לקצץ להם'. למה?"
- מהיכן נובעת האטימות הזו?
"אני לא חושב שיושבים במשרד הביטחון ובביטוח לאומי אנשים רעים. יושבים להם על הווריד מאגף תקציבים ומהאוצר ואומרים להם 'תקצצו'. הם מקבלים מלמעלה הוראות לחתוך, והם צריכים לעשות את זה. לפעמים זה אטום, ולפעמים זה קר ורע, אבל זה לא בגלל האדם הפרטני, הפקיד, אלא בגלל המערכת".
יעבץ (45), שמתמודד עם המערכת שנים ארוכות, מייצג כיום נפגעים ממלחמת לבנון השנייה, נפגעי קסאמים רבים בתביעות נגד הביטוח הלאומי ונפגעים משדרות ומיישובי עוטף עזה. כשרוב הציבור מדחיק את הלחימה מהתודעה, מתייצבים חלק מהנפגעים במשרדו של יעבץ ומבקשים לדעת מה זכויותיהם.
"נפגעי פעולות איבה הם אוכלוסייה מאוד-מאוד פגועה. הם נורא מסכנים. הם לא יודעים מה הזכויות שלהם, לא יודעים שיש להם אותן זכויות כמו של נכה צה"ל, נתקלים בחסמים ביורוקרטיים ולרוב נופלים בין הכיסאות. נכי ביטוח לאומי הם בכלל אוכלוסייה דפוקה. יש להם מיליון מחלות, והם עוברים 20 ועדות לפני שמתייחסים אליהם. נכי צה"ל קצת יותר מודעים לזכויותיהם, אבל פעמים רבות הפגיעה הנפשית שלהם מקשה על היכולת לממש אותן. מאיפה שלא נסתכל, המשרד שלי מטפל באוכלוסיות פגועות, נפשית וגופנית".
יד קמוצה
לדברי יעבץ, המכשולים העיקריים של אותן אוכלוסיות פגועות הם דווקא הגופים שאמורים לטפל בהם. "לעבוד מול ביטוח לאומי ומשרד הביטחון, זה הרבה יותר קשה מאשר לעבוד מול גופים אחרים. משרד הביטחון ידו קמוצה מאוד, יש החמרה במתן זכויות לנכים גם עקב תהליכים שקורים ברקע, כמו ועדת ברודט שרוצה להפריד בין נכים לנכים, וועדת גורן שמעוניינת להבחין בין נכים קרביים לנכים לא קרביים. זה מאוד חמור. בשנים האחרונות יש שינוי בתפיסה, אתה נתקל בקשיים רבים יותר בתגמולים".
בזמן שיעבץ נלחם היום את מלחמתם של נכים אחרים, ניסיונו האישי כנכה צה"ל שהשתקם נמצא ברקע ומהווה "נכס" שאין שני לו. "יש לי הרבה אמפתיה לנכים", הוא אומר.
יעבץ נפגע קשות בעמוד השדרה הצווארי במהלך לחימה בלבנון בשנת 1984, ומאז הוא מרותק לכיסא-גלגלים. עבור חלק מהלקוחות זו הפתעה. "הרבה לקוחות שמגיעים אליי לא יודעים שאני נכה, כי אני יושב ליד השולחן, ופתאום הם רואים שאני זז אחורה עם הגלגלים כדי לקחת משהו מהמדפסת, אז רואים איך העיניים שלהם נהיות עגולות פתאום. חלקם מרגישים לא נעים שהתלוננו על נכויות לכאורה קלות, אבל אני מבהיר להם שבאנו לדבר עליהם ולא עליי, ושהמצב שלי לא מפחית מהחומרה של הבעיה שלהם".
טרם פציעתו חלם יעבץ להשתחרר מצה"ל ולעבוד קצת ב'מובינג' בארה"ב כדי להרוויח כסף עבור לימודי פסיכולוגיה עתידיים, אך הפציעה שינתה את מסלולו והובילה אותו - כמעט בדרך-אגב - אל הפקולטה למשפטים. "במהלך השיקום שמעתי שנפתח מסלול קדם-משפט ונרשמתי".
סוגיות עקרוניות
למקצוע הוא אמנם הגיע במקרה, אך נכותו, בשיעור של יותר מ-100%, היא שהובילה אותו להתמקצע כעורך דין בתחום הקרוב לליבו ולגופו - טיפול בנכים. לראשונה נחשף לתחום כמתמחה בפרקליטות מחוז תל-אביב.
"טיפלתי בתיקים של נכים בפרקליטות, ונורא הפריע לי שפוגעים בנכים, באנשים שלא מסוגלים להגיב", הוא אומר. "עד היום זה מאוד מציק לי באופן אישי. זה מה שהוביל אותי לתחום הזה יותר מהכול - הרצון לעזור".
כשיעבץ פתח משרד עצמאי כבר היה ברור במה יעסוק. מאוחר יותר הצטרף אליו עו"ד צחי ביטון, שאף כתב עמו את ספרו הראשון "חוק הנכים - חקיקה, פסיקה וחידושים משפטיים", שמצוטט עד היום בהרחבה בפסיקה.
מלבד ייצוג נכים בעניינים שוטפים (בהם השגת אחוזי נכות והכרה בכך שהנכות נגרמה תוך ועקב השירות), מתעסק יעבץ גם בסוגיות עקרוניות אשר נוגעות לפרשנותו של חוק הנכים ולאופן יישומו על-ידי ועדות הערר. בין היתר הוביל להרחבת היקף תחולתו של חוק הנכים גם למקרים אשר נמצאים על הגבול, ואשר קצין התגמולים סירב להכיר בהם כמקרים אשר נכנסים בגדרו של חוק הנכים.
כך למשל היה במקרה של שוטר אשר נפצע קשה בכל חלקי גופו, בשעה שרכב על אופני הרים במסגרת אימון כושר עם חברי יחידתו, אשר בוצע לצורך מבחני הכושר התקופתיים של המשטרה (וע' - ת"א 110/05). קצין התגמולים דחה את תביעתו של השוטר, כיוון שפגיעתו לא אירעה במהלך השירות. במאבק ארוך הצליח יעבץ להוכיח כי שוטרים בתפקידי מינהלה, כמו לקוחו, 'מוקפצים' בכל עת לתפקידים אשר דורשים כושר גופני גבוה, כגון פיזור הפגנות, אבטחת יישובים, תגבורים ועוד, ולכן הפעילות הגופנית שביצע לקוחו נחשבת לכזו שנעשתה לצורך עבודתו. ועדת הערר קיבלה את עמדתו של יעבץ והכירה בשוטר שנפגע כמי שנכותו נגרמה עקב שירותו במשטרה.
בעניין נוסף הוביל יעבץ להרחבת תחולתו של חוק הנכים, כאשר ייצג חייל שנחבל בתאונת דרכים במהלך חופשה. יעבץ הוביל לפרשנות מרחיבה של חוק חבלה בחופשה, ולפיה גם חיילים שלקו במחלה עקב חבלה בחופשה יוכרו כנכי צה"ל, ולא רק חיילים שנחבלו (וע' - ראשל"צ 368/04).
המלחמה הנוכחית שלו אפילו יותר רחבה. "תגמול נכי צה"ל לא עודכן מ-1987. זה לא הגיוני. מאז ועד היום התגמול הבסיסי לנכה מאה אחוז הוא 3,300 שקל. זה בדיחה. יכול להיות שעם כל התוספות נכה 100% יגיע ל-6,000 שקל, אבל זה לא הגיוני שהוא יקבל תגמול בסיסי כמו שהוא קיבל ב-1987", מתקומם יעבץ, ומבהיר כי עוד לא נשמעה המילה האחרונה מטעם נכי צה"ל בעניין.
"חוק שוויון לנכים הוא אות מתה"
הדילמה אם להחנות בחניית נכים הקרובה לכניסה לקניון, למשרד הממשלה או לאולם התיאטרון, "ולו רק לרגע קל", מעסיקה נהגים רבים מדי יום. חלקם מכבדים את המטרה שלשמה סומנה החניה בסימון מיוחד, או לפחות חוששים מהקנס הפוטנציאלי, ומחפשים מקום חניה אחר. אחרים מחליטים להחנות את רכבם בחניה המסומנת בכחול, כי "אף אחד לא באמת ייפגע".
את יעבץ הגישה הזו מקוממת. "אדם נכה, משותק, על כיסא-גלגלים, אם תפסו לו את החניה לנכים - המשמעות עבורו ברוב המקרים היא שהנגישות שלו למקום נמנעת ונחסמת לחלוטין. הוא לא יוכל להגיע למקום שרצה. אותו דבר אם מישהו חוסם את הרמפה שמאפשרת לו לעלות על המדרכה או להיכנס לבניין".
אבל יעבץ לא מאשים את הנהגים, אלא את המדינה. "יש המון חוקים שמסדירים את נושא הנגישות והחניה לנכים, אבל הם לא נאכפים. אין אכיפה ואין הרתעה, אז הנהגים מרשים לעצמם לעבור על החוק".
וכשכבר יש אכיפה, היא מתגלה לעיתים כאטומה משהו. יעבץ עצמו נתקל בסיטואציה שמוכיחה זאת. בפברואר 2007 הוא קיבל דו"ח לאחר שהחנה את רכבו באדום-לבן בשעה שהוריד את ילדיו סמוך לבית-ספרם בתל-אביב. זאת, על אף שהצמיד את תו הנכה שלו לרכב וחנה במקום שאינו מפריע לתנועה. לאחר שעיריית תל-אביב סירבה לבטל את הדו"ח בטענה שהרכב אינו רשום על-שמו (הרכב של אשתו), הגיש יעבץ ערעור לבית המשפט על הקנס שקיבל. הדו"ח בוטל על-ידי בית המשפט לעניינים מקומיים לפני מספר חודשים.
"לא נכה - אל תחנה"
השבוע נערך ברחבי הארץ יום המודעות לחניות נכים, תחת הכותרת "לא נכה - אל תחנה". אתמול המשיכו האירועים תחת הכותרת "יום המודעות הארצי לנגישות חברתית ופיזית", בהם הפנינג רכיבה על כיסא-גלגלים ועוד. על רקע הפעילות הזו מסביר יעבץ כי בעיית הגישה של נכים נובעת מהגישה הבעייתית של המדינה לנושא.
"ב-2006 תוקן חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות באופן שאמור להסדיר את מרבית בעיות היום-יום של הנכים בארץ, אך הפעלת חלק הארי של התיקון תלויה בתקנות שעל השרים להתקין. התקנות, שלמעשה הופכות את החוק מערטילאי לחוק שמיישמים אותו, היו צריכות להיות מוגשות במאי 2006 ובאישור של הוועדה עד 1 בנובמבר 2006.
"4 שנים אחרי, כבר כמעט נובמבר 2010, ועדיין אין תקנות. ועכשיו רוצים להאריך את מועד התקנתן ל-2012 או למועד מאוחר יותר. למעשה, יש חוק מסגרת שהוא אות מתה, כי אין לו שום משמעות פרקטית. יש מסגרת נורמטיבית מאוד יפה עם הצהרות מדהימות על חובת הנגישות ואכיפה נגד מי שמפר את החובה, אבל אין שום דרך ליישם אותה".
לדברי יעבץ, "עניין הנגישות נוגע לנו כנכים בכל מישורי החיים. הוא נוגע לתחבורה ציבורית, לנגישות למבני ציבור, הכוללים צמתים, מדרכות, גשרים ומנהרות, לבריאות ולחינוך. אי-טיפול בנושא מפריע לנכה לחיות חיים נורמליים, לא פחות מכך".