יום לפני הראיון בביתו בהרצליה פיתוח רוני קז מסמס לי: "מכונת הקפה התקלקלה. אשמח לעצור ולהביא לך קפה. רק תגידי מה את אוהבת". בבוקר הראיון הוא מתקשר מבית הקפה לשאול אם אני רוצה סוכר או סוכרזית, ואחר כך שוב מצלצל לברר אם אני מעדיפה קרואסון שקדים או שוקולד.
קז יודע שראיון, כמו פגישת עסקים, משתלם לקיים באווירה נינוחה, רצוי על בטן מלאה, ובטח שלא לגלוש מהר מדי לביזנס. אז הוא מספר קצת על הילדים ועל הכלב שמת מהתקף לב, ממעיט בערך הווילה הנאה ומבהיר ש"במונחים של הרצליה פיתוח זה בית למשרתים", מחמיא ל"גלובס" ולאט-לאט, ממש לאט, גולש לדבר על עסקים. במקרה שלו האקזיט שעשה לפני שבעה חודשים לחברת ioimage ועסקות התיווך שהוא רוקם היום בין חברות בארץ ובחו"ל. ויש גם שני סטרט-אפים חדשים, ממש בחיתולים, אז הוא לא יכול לדבר עליהם הרבה. בינתיים.
"כדי לעשות עסקים לא צריך לדבר על עסקים", מסביר קז, 41, את התנהלותו בפגישות עסקים שמתבטאת הלכה למעשה גם כאן. "אם אנשים רוצים להיפגש איתי כדי לבדוק איך אני יכול לקדם את החברה שלהם, אני אומר, 'אין בעיה, אבל בתנאי אחד, שלא מדברים על עסקים'. עכשיו, זה ברור שמדברים על עסקים, אבל כשנכנסים למנטליות של לא מדברים על עסקים, נהיה יותר מעניין. מדברים על הא ועל דא, ומדי פעם מישהו זורק שאלה ומישהו זורק תשובה. וממשיכים עוד קצת על דא ועל הא, למרות שכולם יודעים למה באת".
מה הרעיון?
"זה כמו גבר בדייט שמתלהב מהבחורה, אבל לא יגיד לה את זה. היא יודעת שהוא מתלהב. והיא יודעת בדיוק מה הוא רוצה ממנה. ושניהם משחקים את המשחק ויודעים מה המטרה של סוף הערב או הפגישה הבאה. ככה בעסקים, אחרי כל הערב הארוך מסביב לשולחן במסעדה עוברים לבר, כל אחד לוקח איזה דרינק ובשתי דקות סוגרים.
"זה אחד הדברים שקיבלתי מאבא שלי (ישראל קז, מבעלי חברת מאיר למכוניות ואחד מבעלי השליטה בחברת הביטוח הפניקס, ח' ש'). אבא הוא אלוף הסמול טוק. כשהוא בפגישת עסקים הוא חייב לספר לפחות בדיחה אחת שקשורה לפגישה. הוא ידבר מסביב, בדיחות והכול, ובסוף בכמה דקות יסגור עסקה".
אתם באמת סוגרים עסקות על מפית? מפספסים הרבה ניואנסים ככה.
"המפית בהחלט קיימת, ולא מפספסים. ואם כן, עורכי הדין יפתרו את זה אחר כך. אנשי עסקים מרמות מסוימות מקיימים פגישות כאלה, אחרי שהדברים כבר נטחנו קודם. הם בעצם מגיעים רק כדי לסגור פרטים".
אז אם מזמינים מקום במסעדה טובה עם יין טוב, יש סיכוי שהדברים ייסגרו מהר יותר?
קז צוחק: "לפי מורכבות העסקה, אתה מחליט אם להזמין בקבוק יין או וודקה. זה סוד ההצלחה בלסגור עסקות ביפן, לשכר אותם. כשהם יוצאים החוצה הם משתחררים ושותים ללא הפסקה. ואז כולם רגועים ושמחים ואתה יכול לסגור איתם איזו עסקה שאתה לא רוצה. ב-ioimage עשינו הרבה עסקות ביפן. המערכות שלנו מותקנות בשדה התעופה בטוקיו. גם עם סין עבדנו. כל האסייתים משתכרים".
אתה לא?
"לשמחתי הרבה יש לי קיבולת אלכוהול אדירה. זה לא משפיע עליי. אני לא מחתים אנשים באותו ערב, כדי שלא יטענו שעשו עסקה תחת השפעת אלכוהול, אבל את התנאים לעסקה אפשר להוציא מהם".
גם אם למחרת הם יטענו שהם לא זוכרים כלום?
"מסתדרים".
"אולי הייתי צריך פסיכולוג"
תשעה חודשים לקח לקז להחליט להתראיין, מאז הפרסום הראשוני על האקזיט שעשה ועד השבוע. במהלכם הוא שינה סגנון חיים והפך לאיש עוד יותר עשיר, לפחות על הנייר. את ioimage הוא מכר בעסקת חילופי מניות לחברת DVtel האמריקאית, שמחזיקה מרכז פיתוח גדול בישראל, לפי שווי של 80 מיליון דולרים (כך לפי ההערכות שפורסמו). פי ארבעה מהסכום שקז ואביו השקיעו בחברה תשע שנים קודם לכן.
ioimage מציעה ניתוח מתקדם של צילומי וידיאו שמבוסס על היכולת לזהות דפוסי התנהגות חריגים. היא החלה כתוכנה לניתוח מירוצי סוסים ומשחקי כדורגל, ולאחר אסון התאומים פנתה לתחום האבטחה. התוכנה, שמתחברת למצלמת אבטחה סטנדרטית, מזהה, לדברי קז, "אנשים שהולכים נגד כיוון התנועה במדרגות הנעות או כאלה שנכנסים למקומות שהכניסה אליהם אסורה. כל התקהלות או התפזרות של אנשים, ובכלל כל התנהגות יוצאת דופן זוכה למעקב. זה טוב לא רק לאבטחה אלא גם למודיעין עסקי. אפשר לספור כמה אנשים נכנסים ויוצאים מהחנות ובאיזו שעה, ומי עומד ליד איזה מדף. עולם ומלואו".
גיליתם משהו מעניין?
"זוכרת שחשבו שיש שדים בכנסת, ובסוף גילו שמדובר בערפילים? זו עבודה שלנו. רוב האירועים הם של ונדליזם וגניבות. בכמה מקומות בחו"ל היו ניסיונות חדירה שעלינו עליהם, אבל אני לא יכול לפרט. היו מקומות שחשבת שכלום לא יכול לקרות בהם, ופתאום המצלמה גילתה נמר ודורבנים גדולים או אנשים שמנסים להתגנב בכל מיני צורות מצחיקות. הצלחנו לארוז 'טכנולוגיה נגד טילים' במצלמה שעולה מאות דולרים ונגישה לכל השוק האזרחי. יש אפילו כמה בתים בהרצליה פיתוח שהתקינו אותה".
לפני DVtel הייתה הצעה לאקזיט תמורת כסף מזומן, שבסופו של דבר לא הבשילה. התפשרת כשהסתפקת בעסקת מניות.
"ממש לא. כשהציעו לי עסקת מזומן הייתה תקופה לא טובה באקלים הכלכלי העולמי. במקום זה קיבלתי מניות בחברה מתפתחת שאני מאמין בה מאוד, והיא גם זו שניהלה את המשא ומתן הכי רציני".
פורסם ששווי ioimage במניות בזמן המכירה היה 80 מיליון דולרים. אתה יכול לאשר?
"לא רוצה להתייחס. מאחר ששתי החברות הן פרטיות, כל סכום שנזרק בעיתונים הוא בגדר ספקולציה. אני מחזיק באחוזים יפים ממניות DVtel ומשמש דירקטור בחברה. רק אחרי ש-DVtel תעשה אקזיט, אפשר יהיה לדעת באמת כמה הרווחתי. ברמה האישית, אפשר לומר שכבר הרווחתי. זה היה זמן טוב בשבילי לפרוש כי התחלתי להתעייף. מ-1992 אני עובד עשרים שעות ביממה. מגיע שלב שבו אתה כבר לא יכול יותר. עוד לפני המכירה מיניתי מנכ"ל במקומי, כי הבנתי שמספיק".
איך נראה סדר היום שלך באותה תקופה?
"משש בבוקר עד שתיים בלילה - עבודה. חוזר מהמשרד בערב, ויושב בבית על אימיילים, טלפון ופקסים. החיסרון שלי שהוא גם היתרון שלי הוא שאני מנכ"ל שמעורב בכל. מתכנון המוצרים ועד למכירות ותקלות שצריך לפתור מיד".
קשה לעבוד עם קונטרול פריק כמוך.
"אני מודה שאני לא בן אדם קל. למרות שלסמנכ"לים בחברה היה חופש פעולה מלא. אם שחררתי חבל וראיתי שזה הולך, הייתי נותן להם לזרום לגמרי. אבל אם חטפתי סטירה במקום ששחררתי, הייתי מהדק את החבל עוד יותר. אני דורש מאנשים הרבה, אבל לא משהו שלא הייתי דורש מעצמי. ובניגוד לאחרים במצבי, אני לפחות מודע לאופי שלי. יש לזה גם הרבה יתרונות - דחפתי את החברה חזק, המצאתי כל הזמן דברים חדשים. הראש לא הפסיק לעבוד".
עד שכמעט קרסת. יועץ ארגוני יכל אולי לעזור.
"היו כל מיני ניסיונות. אולי הייתי צריך פסיכולוג, במקום יועץ ארגוני. העיקר שהיום אני מנהל אורח חיים אחר. מאז המכירה, שנסגרה סופית במארס, דבר ראשון שעשיתי זה לנוח. היום אני קם בשמונה, יושב בבית עם האינטרנט והבלקברי ומדבר בטלפון עם שני הסטרט-אפים שהקמתי בלי להרגיש כמעט. באחד מהם יש חוץ ממני עוד עובד אחד ובשני - שניים. וזה יישאר כך. אולטרה קומנדו".
לא צריך להסתבך בקניית מתנות לחגים.
"בדיוק. לא רוצה יותר לנהל מאה איש כמו שהייתה ioimage תקופה מסוימת. הוצאות מינימליות, רווחים מקסימליים והכי פחות כאב ראש, זה מה שמעניין אותי כיום. כולנו עובדים מהבית ומדי פעם נפגשים בים או בבית קפה כדי ללבן עניינים, וטוב לי ככה. בחדר כושר אני כבר לא מעביר חצי מהאימון בטלפון. אפילו התחלתי לעשות קייט סרפינג (גלישת מצנח, ח' ש') עם גל פרידמן. שלא לדבר על זה שאני מקדיש יותר זמן לילדים".
אבא שלך סיפר פעם שבכה כשהבין שלא היה שותף לגידול הילדים בגלל העסקים. בעצם נפלת לאותו בור.
"די גדלתי בלי אבא. הוא טס הרבה לחו"ל, חזר מאוחר בלילה. הזדמנות שלי לראות אותו הייתה כשהיה מקפיץ אותי בבוקר לבית הספר. אבל מכיוון שהוא התחיל לעבוד בשש וחצי, הייתי מגיע יחד עם השרת שפותח את בית הספר. בשנים האחרות תפסתי את עצמי, שלא הייתי אחרת עם הילדים שלי. ואני אגיד משפט שרק גרושים מבינים, אבל מאז שאני גרוש, אני רואה את הילדים יותר".
מה לקחת מאבא שלך כמנכ"ל?
"את הקיצוניות במצבי הרוח. התפרצויות חיוביות ושליליות של רגש. שניהם, אבא שלי ויענקל'ה (יעקב שחר, ח' ש') פועלים מהלב. לטוב ולרע. ככה גם אני".
"מאיר נהייתה מפלצת"
שווה להתעכב על משפחת קז, משפחה של כסף ישן שביססה היטב את מעמדה בשוק הרכב בארץ. את מאיר חברה למכוניות ומשאיות, שמייבאת לארץ רכבים של וולוו, הונדה ויגואר, הקים ב-1967 סבו של רוני, מאיר קז. ישראל קז (אביו של רוני) וגיסו יעקב שחר מחזיקים היום בבעלות על החברה, שמייבאת לצד מכוניות גם משאיות ואופנועים ומתפרסת גם על שוק הליסינג והשכרת הרכב.
קז ושחר הם גם הבעלים של קבוצת הכדורגל מכבי חיפה, מחזיקים ב-23% ממניות חברת הביטוח הפניקס והם בעלי השליטה במפעל מרכבים. "האמת", מודה קז, "אני אפילו לא מודע לכל ההחזקות של מאיר חברה למכוניות. היא נהייתה מפלצת גדולה עם הרבה עסקים. בכל פעם אני מגלה משהו אחר".
אולי היית מעודכן יותר אם היית עובד בעסק המשפחתי. אבא שלך לא מאוכזב?
"לא. אחי הבכור אבנר עובד עם אבא וזה בסדר גמור. אני ויאיר, אחי הצעיר, הלכנו לכיוונים אחרים. יאיר הקים את הג'ירפות עם גלעד כהנא ומנגן בכל מיני כלים".
ואבא שלך מפרגן לו?
"בטח. אם תתקשרי לפלאפון של אבא שלי תשמעי בהמתנה את המוזיקה של הג'ירפות. אנשים לא יודעים, אבל אבא שלי מנגן על פסנתר מדהים. לא סתם יאיר נדבק בחיידק של המוזיקה. זה לא טריוויאלי, אבל תמיד נתנו לנו את החופש לבחור".
גם קבוצת כדורגל? או שכאן היה ברור שהולכים על מכבי חיפה?
"שאלה טובה. אני מניח שיכולנו לבחור, אבל אני ממילא לא חובב גדול של כדורגל. אני כן מעריך את הדרך שדוד שלי מנהל את הקבוצה (שחר הוא נשיא מכבי חיפה, ח' ש'). יענקל'ה רץ מרתון, לא ספרינט. הוא לא כמו אלה שקונים קבוצת כדורגל, שמים כסף כמו ברולטה, וכשלא מצליח בורחים אחרי שנה. אצלנו זה ביזנס לשנים, לא רק בשביל להגיע לכותרות".
התזה הרווחת לגבי עסקים משפחתיים היא שדור ראשון מקים, דור שני מפתח ודור שלישי הורס. כבן הדור השלישי, מרגיע אותך שאתה לא שם?
"אני לא מאמין בתיאוריה הזאת. אולי לגבי הדור השלישי בסלולר היא נכונה. זה מאוד תלוי איך חונכת. יש מקרים שבהם הדור השלישי עסוק יותר בלקטוף את הפירות מאשר בלבנות את העסק. אבל במשפחה שלי זה לא ככה. גם אבנר, שהתחיל כמחסנאי, וגם בני הדודים שלי, שעובדים בעסק, התחילו מלמטה ובנו את עצמם בעבודה קשה.
"גדלתי בסביבה שלא מאמינה שאפשר להצליח בלי לעבוד מאוד קשה. אנשים חושבים שדוד שלי נמצא כל שני וחמישי בחיפה לראות משחקי כדורגל, אבל הוא עובד מאוד קשה. ואבא שלי עד היום מקציב לצהריים חמש דקות במסעדת פועלים ליד המשרד, כדי לא לפספס משהו. לשמחתי הוא מרשה לעצמו היום לקחת קצת יותר חופשות. חבל שזה לא קרה קודם".
אז אתה בעצם מורד באורח החיים הזה.
"בזה שאני אוכל צהריים בנחת ומספיק גם לשתות כוס יין תוך כדי? אז כן, אני כאילו מורד. אבל אני עדיין מאמין בחינוך שקיבלתי, למרות שלא בטוח שאצליח להעביר אותו לילדים שלי. בגיל 12 אבא הביא לי אופניים. אמרתי לו תודה על המתנה. הוא אמר, 'זה לא מתנה, זה בשכירות'. חודשיים עבדתי בתור שליח פרחים בכל אזור כפר שמריהו-רשפון כדי להחזיר לו את הכסף".
יכולת לחפף. הוא הרי לא היה לוקח את האופניים.
"זה לא היה במנטליות, להתבדח בנושא. לא צריך לרחם עליי, אבל תמיד עבדתי בחופשים. אם זה אצל אבא שלי במחלקת המחשב או במחסן חילופים, ואם זה כמלצר בבריכה בכפר שמריהו".
ואז, בגיל 17, אתה שמוציא רישיון ומקבל וולוו מהצי המשפחתי.
"לא קיבלתי אוטו. חלקתי עם אימא שלי את הוולוו שלה, כמו בצבא שיש כמה על אותו רכב".
זה כמו הבדיחה על המשפחה הענייה עם הגנן העני והמבשלת הענייה.
"אנחנו לא כאלה. גדלנו ברמת גן, בשיכון ותיקים, וכשהתחילו לבנות שם לגובה עברנו לכפר שמריהו. זו לא כפר שמריהו של היום. היה סולידי. בכל הכפר היו אולי שלוש פיליפיניות. יש לי עוד חברים מרקע דומה לשלי, וחלקם הגדול קיבלו חינוך נוקשה כמוני. דווקא אנשים שלא גדלו עם כסף והתעשרו הם יותר מיוחצנים, מתעסקים בכסף, במכוניות, בבתי פאר. פעם זה הפריע לי, אבל היום אני אומר שכל אחד יעשה מה שטוב לו. אם למישהו טוב להפגין את הכסף, זה בסדר גמור".