מספרים שכמות עורכי הדין במדינתנו הקטנה גדולה כל-כך, עד שהיחס הוא של כעורך דין אחד לכל כ-150 אזרחים (במחצית שנת 2009 דובר על עורך דין אחד לכל 183 אזרחים). כך, נראה כי למי שנזקק לייצוג משפטי לא צריכה להיות בעיה במציאת בא-כוח.
מצד שני, זוהי אמירה בעייתית, שהרי לצד ההיצע הכמותי, יש לוודא גם את האלמנט האיכותי. ובנוגע לכך, ובכן... לא תמיד. גם בנוגע לכך תופס הכלל הידוע שלפיו הכמות באה על-חשבון האיכות.
מסדרונות בתי המשפט מוצפים עוטי חולצות לבנות, עניבות שחורות וחליפות שחורות, תיקים מרשימים בידיהם, אצים-רצים להם, כנמלים חרוצות, בנבכי המסדרונות, נכנסים ויוצאים מן האולמות הרבים (וגם מן הקפיטריה).
וכל החוזה בהם מבין שהם שם בשביל לקוח. בוודאי יצאו זה עתה מדיון בעניינו, שמא עליהם להתייצב עוד מעט בפני שופט שידון בתיק של הלקוח.
זאת לזכור: גם עורכי הדין הם בני אדם, בשר ודם. וכפי שהם נדרשים לאכול ולשתות, על מנת להמשיך ולהתקיים, גם הם עצמם מנהלים הליכים משפטיים אל מול בעלי ריבם. לעתים יבחר עורך דין לנהוג כפי שמומלץ ולמנות לעצמו בא-כוח שייצגו בהליך, ולעתים יחליט עורך דין שהוא מוכשר דיו על מנת לייצג את עצמו.
בשבוע שעבר יצאו תחת ידי בית המשפט העליון שני פסקי דין בשני הליכים, שננקטו על-ידי שני עורכי דין אשר יצגו את עצמם בפניו. זוהי הזדמנות להציץ גם לסוג כזה של הליכים.
אז מה עם העו"ד איחר להגיש תביעת חוב?
אסעד באסם גימיל, שהיה בעבר לקוח של עו"ד אפרים ארנון, נותר חייב לו סכום כסף בגין שכר-טרחתו. עו"ד ארנון פתח נגדו הליכי הוצאה לפועל לשם גביית החוב, ואף הוצאה נגדו שם פקודת מאסר. ניתן לשער כי ארנון חש אי-נוחות להביא למאסרו של מי שהיה לקוח שלו, ולכן הוא נעתר להפצרותיו של גימיל לבטל את פקודת המאסר. גימיל הבטיח לו, שוב ושוב, כי הוא יסלק את חובו.
כך ישב לו עו"ד ארנון בשב ואל תעשה, עד שנואש וביקש לחדש את ההליכים. אלא שאז התברר לו, להפתעתו, כי גימיל לא בזבז זמן וכי הוא נכנס בינתיים להליכי פשיטת-רגל. משגילה זאת מיהר עו"ד ארנון והגיש, במסגרת הליכי פשיטת-הרגל, תביעת חוב. זו הוחזרה לו עקב איחור בהגשתה. לפיכך הגיש ארנון בקשה להארכת המועד להגשתה.
טענתו העיקרית של ארנון היתה כי גימיל תעתע בו ואף לא טרח לעדכן אותו בנוגע להליכי פשיטת-הרגל. גימיל הכחיש. הוא טען כי מעולם לא הטעה את ארנון וכי הוא אף הצהיר כנדרש אודות חובו לו. הוא גם שלח הודעה בדבר הליכי פשיטת-הרגל לתיק ההוצאה לפועל שפתח ארנון.
אלה הספיקו לבית המשפט המחוזי על מנת לדחות את ערעורו של ארנון. נקבע כי הוא קיבל הודעה על הליכי פשיטת-הרגל ולא עשה דבר במשך למעלה מחצי שנה.
שופטת בית המשפט העליון, מרים נאור, גילתה אמפטיה כלפי עו"ד ארנון. היא חרגה ממנהגה של ערכאת ערעור, וביקשה מהצדדים להבהיר על מה מבוססת הקביעה העובדתית שלפיה ארנון קיבל הודעה על ההליך.
משהתברר לה כי ההודעה שוגרה רק לתיק ההוצאה לפועל ולא אל עו"ד ארנון עצמו, היא קבעה כי "ההנחה שביסוד פסק הדין לפיה המבקש קיבל בפועל הודעה - אינה נכונה".
די היה בכך כדי להובילה לקבל את ערעורו ולהחזיר את העניין לבית המשפט המחוזי, על מנת שישמע מחדש את טענות הצדדים ויתן החלטה חדשה. "איני מחווה דעה על ההחלטה לגופה", הוסיפה נאור (רע"א 3921/10).
עורך הדין נאחז בתואר
מזה כ-10 שנים מכהן חיים גרון כסמנכ"ל בכיר הנדסה ורישוי במשרד התקשורת. גרון אוחז ברישיון עורך דין. אלא שתפקידו במשרד התקשורת אינו נמנה עם המערך המשפטי של המשרד, וגרון אינו נדרש לכישורים משפטיים בביצועו.
חרף האמור, גרון נוהג לחתום על כל המסמכים הקשורים לתפקידו, תוך שהוא עושה שימוש בתואר "עורך דין" כתואר נלווה לתוארו המקצועי. לטענתו, הוא מעולם לא התבקש לחדול ממנהגו זה.
כבר בשנת 2002 פרסמה נציבות שירות המדינה הוראה, שאסרה על עובדי מדינה בעלי תואר מקצועי או רישיון לעסוק במקצוע מסוים, אך שבמסגרת עבודתם אינם מועסקים במשרה אשר למילוייה דרוש התואר המקצועי או הרישיון, לחתום או להציג עצמם כבעלי התואר/הרישיון המקצועי. הוראה זו נבעה מן החשש מהתרבות מקרים של עשיית שימוש בתואר "עורך דין" שלא לצורך, דבר שעלול להוביל להטעיית הציבור.
הוראה זו לא נאכפה בדווקנות, עד שבשנת 2008 היא זכתה להכשר של בית המשפט הגבוה לצדק.
בשנת 2009 שיגרה נציבות שירות המדינה לסמנכ"לים הבכירים למינהל ומשאבי אנוש במשרדי הממשלה "הודעת רענון", בה היא הזכירה להם כי שימוש של עובדי מדינה בתואר "עורך דין" יכול להיעשות רק בהתאם להוראות התקשי"ר. מהלך רוחבי של אכיפת ההוראה יצא לדרך.
המהלך לא עבר מעל לראשו של עו"ד גרון ממשרד התקשורת. גם אליו שוגרו הודעה, ולאחר מכן עוד אחת, אודות כוונת מנכ"ל משרד התקשורת להורות לו לחדול ממנהגו לחתום על מסמכי המשרד בתואר "עורך דין", בניגוד להוראות התקשי"ר. באותה הודעה צוין כי גרון רשאי להעביר את עמדתו בנושא בתוך זמן קצוב.
במהלך בירור בעל-פה שנערך לגרון הוא הציג מסמך שנחתם בידי מנכ"ל משרד התקשורת בעבר, ושבו הוא אישר כי בעת שהוא כיהן כמנכ"ל, הוא אישר לגרון לעשות שימוש בתואר "עורך דין", וזאת לאחר שנועץ ביועץ המשפטי של המשרד. אותו יועץ משפטי הכחיש את האמור וטען כי אינו זוכר שנתן אישור שכזה.
סוף דבר: מנכ"ל משרד התקשורת לא התרשם מטענתו של גרון, שלפיה הוא עושה מקדמת דנא שימוש בתואר באישור כדין, והוא הודיע לגרון כי עליו לחדול מכך לאלתר.
גרון מיאן להיפרד מתוארו - ועתר לבג"ץ על מנת לבטל את החלטת המנכ"ל. זו נגועה, לטענתו, בהעדר הנמקה, פוגעת בזכות הטיעון שלו והתקבלה משיקולים זרים (לטענתו, יחסיו המעורערים עם המנכ"ל הם שהביאו לקבלתה). לגופו של עניין טען גרון כי בכך שמזה שנים רבות הוא עושה שימוש בתואר, אין משום חשש להטעיית הציבור.
עתירתו של גרון נדחתה עתה. "התשתית העובדתית של העתירה איננה מגלה עילה כאמור להתערבותו של בית משפט זה", קבע השופט סלים ג'ובראן (בהסכמת השופטים אילה פרוקצ'יה ואליקים רובינשטיין).
הוא דחה את טענותיו הפרוצדוראליות של גרון, והזכיר כי ההחלטה הנדונה לא ניתנה כמענה לבקשה בכתב של גרון כי המנכ"ל יפעיל סמכות, שהוענקה לו על-פי דין, ויתיר לו לעשות שימוש בתואר "עורך דין". "היתה זו החלטה יזומה של המשיב, ומשכך נראה כי חוק ההנמקות איננו חל עליה", כך ג'ובראן.
הוא הוסיף וקבע כי חובת ההנמקה של הרשות אינה נובעת רק מן החוק האמור, אלא גם מחובת ההגינות.
"גם אם אכן היתה מוטלת על המשיב חובה כזו במקרה דנן, עדיין עמד האחרון הן בחובתו זו והן בחובתו הנוספת להעניק זכות טיעון לעותר, אשר מצא את עצמו נפגע מההחלטה", חרץ.
הוא בחן את מידת הפירוט הנדרשת מרשות על מנת שתעמוד בחובתה לנמק את החלטותיה. בקשר לכך הוא בחן את התכליות של החובה האמורה: לסייע בהבניית שיקול-הדעת המינהלי, לסייע לנפגע מן ההחלטה בהתמודדות עמה ולאפשר ביקורת עצמית, פנימית וחיצונית, על ההחלטה.
ג'ובראן קבע כי המנכ"ל נימק כדבעי את ההחלטה, וכי אף הוענקה לגרון זכות טיעון ראויה ומספקת. הוא דחה אף את הטענה בדבר שיקולים זרים שעמדו בבסיס ההחלטה.
"בית משפט זה בוחן את חוקיות מעשה המנהל, ולא את תבונתו של המעשה המינהלי", הוסיף ג'ובראן, בהתייחסו אל טענתו המהותית של גרון, וקבע כי ההחלטה לא חרגה ממתחם הסבירות (בג"ץ 4288/10).