לפני כשבועיים, בשיאה של הסערה סביב "חוק האברכים", שודרה בערוץ הכנסת התוכנית "זוג או פרט", שבמסגרתה סוקר, כמובן, הנושא באמצעות שיח וראיון. בתחילת התוכנית "מבטיחים" המגישים, כמקובל, את תפריט התוכנית.
הפעם כתב את הפתיחים הללו, שורות קצרצרות הנושאות חותם אישי מעט, המגיש הוותיק נדב פרי. ההבטחה לדיון בנושא חוק האברכים נפלה בחלקו של המגיש השני, והוא זה שקרא אותה מן הטלפרומפטר. היא הלכה כך: "אם תהיתם מה עלה בגורלו של חוק האברכים - הסירו דאגה מלבכם. הכסף יעבור. הכנסת אישרה בקריאה ראשונה...".
המגיש השני הייתי אני. דעתי לגבי חוק האברכים הינה חיובית. אני תומך בו. באופן כללי איני משתגע אחר תקציבי העברה ותמיכה ממשלתית, אולם במבנה הנוכחי של המערכת הכלכלית ומערכת הרווחה, אני תומך תמיכה מוחלטת בתשלומי הבטחת הכנסה לאברכים שנשותיהם אינן עובדות.
אני אפילו שמחתי על אישור חוק האברכים. אולם כשפתחתי את התוכנית, הקראתי את השורה שנדב כתב לי, שורה שיפוטית, שממנה השתמע במפורש כי אין דעתה של המערכת נוחה מאישור החוק.
נדב פרי ידידי הוא מהחריפים והאינטליגנטים בכתבי התקשורת. הוא אינו חשוד לא בחוסר רגישות ולא בחוסר הבנה. מדוע הוא כתב עבורי את השורה הזו בצורה כזו? מפני שהוא עיתונאי טוב וותיק.
עיתונאי טוב וותיק, במיוחד אחד שגדל בתוך המערכת ולא כזה שבא מן החוץ, יודע שבתקשורת ישנם חוקים וכללים. למשל: לכל דיווח שלילי אודות אדם או גוף צריכה להתלוות תגובה. למשל: לא יבוא פסיק לפני ו' החיבור. למשל: לעולם אין מפרסמים תמונה ללא כיתוב וקרדיט. למשל: דיווח הנוגע להעברת כספי מדינה לחרדים לעולם יהיה שיפוטי ויבוא בנימה ביקורתית.
מי אומר? אולי יש פנים לכאן ולכאן? אולי ההעברה הזו מוצדקת? עובדה: היא הרי התקבלה בהחלטת רוב לגיטימית, ורבים אפילו מברכים עליה! אולי זה בכלל לא אייטם? ואם כן, אולי זה לא יותר מהעברה תקציבית שנויה במחלוקת בין הקואליציה לאופוזיציה, כמו 90% מסעיפי חוק ההסדרים?
אבל לא. התקשורת אינה מוכנה לקבל שום תכתיב בעניין הזה. חוק הוא חוק. כשם שמקובל שהערה אישית של רפורטר בתוך כתבה תבוא בסוגריים ותיחתם בראשי-תיבות של שמו (של הכותב, ק"א) - כך מקובל שהעברת תקציב לחרדים היא ידיעה שיש לשוות לה נימה ביקורתית. משהו לא טוב קרה, והנה חשפנו אותו, והרי הגופה לפניכם.
זוכר את נובמבר?
בטח תחשבו ששוב באתי עם הנהי הרגיל על קיפוח החרדים ויחס התקשורת כלפיהם. ובכן, ממש לא. זה יידון במועד אחר. אין כאן אלא בוז עמוק לאוטומטיות ולחוסר ההשראה העצום שמאפיינים את הסיקור החדשותי בשורת נושאים ציבוריים. הו, כמה שהיא צפויה ואוטומטית, הטיפשה!
4 פעמים בשנה יבוא דיווח בכותרת ראשית על עוני ופערים: בעת פרסום דו"ח הלמ"ס, בעת פרסום דו"ח העוני, ביום פתיחת כנס שדרות ושבוע לפני פסח. 5 פעמים בשנה תהיה ידיעה שכותרתה: "אין גבול לאטימות" ועניינה זימון למילואים או דרישת תשלום ממד"א למישהו שכבר מת או לחייל שבוי.
פעמיים בשנה תתנוסס תמונה של יגאל עמיר בעיתון, כשאחיו (יש לו הרבה) מתחתן או כשמרגלית הר-שפי מתארסת וכן הלאה. בין השאר תזדעק התקשורת באותן מילים, באותו טון, באותה נימה ובאותו מיקום בכל פעם שקורה משהו שקשור לחרדים ולכסף.
איכס, זה מגעיל. לא בגלל הרדיפה וחוסר האובייקטיביות. עייפנו כבר מלשוב ולדון בהערות המעבר של יונית ובכיווץ הגבינים של יעקב. זה אינו הנושא, וגם אין באמת פסול בחתימה אישית של המגיש על כתבה מעת לעת.
העניין הוא באוטומטיות המביכה שמאפיינת את הדיווחים האלה ובחוסר ההתפתחות של התקשורת בנושא הזה. הלו? לא נמאס? זה באמת מעניין? ובעיקר: זה באמת הישגי ומחויב עבור כתב להביא דיווח בנושא שכולם דנים ודשים בו, שאין בו כל חדש, שיוצא לתקשורת באופן יזום הן על-ידי האוצר והן על-ידי הסיעות החרדיות? לא אתגרי יותר לשבת על סעיפי התקציב ולהביא משהו באמת מעניין ובאמת בלתי צפוי?
אבל למי באמת אכפת. מתי לאחרונה ישבה התקשורת לדון ברצינות בשאלה מעין זו? האמת היא שאין לה באמת זמן לדיון כזה. סדר היום מחייב לו"ז צפוף. הנה, כבר בשבוע הבא צפויים גשמים וזה הזמן להוציא צלם לשכונת התקווה לצלם שיטפונות תחת הכותרת החדשנית והמקורית "התקווה פינת ונציה" וכותרת הגג המתבקשת: "תמיד בסוף נובמבר קר".