בתום הליך ממושך, שארך 13 שנה בשתי ערכאות שיפוטיות, דחה בסוף השבוע בית המשפט העליון את ערעורה של בלה וינשטוק נגד "גלובס" וכלי תקשורת נוספים, בגין תביעת לשון הרע שהגישה בעקבות פרסומים עליה.
בכך הביאו שופטי העליון את הפרשה הארוכה לסיומה, לדבריהם תוך יצירת איזון בין האינטרסים של הצדדים השונים. "עתה, אנו בטוחים", כתבו השופטים אליעזר ריבלין, אשר גרוניס ועדנה ארבל, "תוכל וינשטוק להשליך אל מאחורי גווה את תלאות העבר, והנתבעים ייהנו מהסרת נטל ההתדיינות הארוכה - ארוכה עד מאוד".
וינשטוק, עורכת דין במקצועה, שירתה שנים רבות במשטרה והגיעה לדרגת ניצב-משנה, בין היתר כראש מפלג חקירות פנים וחברת בית הדין המשמעתי של המשטרה, ואף הודבק לה הכינוי "הסרגל של המשטרה", טרם פרישתה לגמלאות ב-1994.
באפריל 1997, בעת ששהתה וינשטוק בלונדון לצורך משא-ומתן עסקי עם אזרח בריטי, היא נעצרה בעקבות תלונה שהגיש נגדה בחשד לקשירת קשר להונאת אזרח בריטי בסכום של 100 מיליון דולר. היא ישבה במעצר 13 יום, ואולם כעבור חודשיים הופסקו כל הליכי החקירה נגדה, והוצאותיה המשפטית הוחזרו על-ידי רשויות התביעה באנגליה, לאחר שהתיק נגדה נסגר.
קבלה חלקית
פרשת מעצרה באנגליה סוקרה על-ידי כלי תקשורת רבים בישראל, ובין היתר ב-3 כתבות ב"גלובס" במאי 1997.
לאחר שהסתיימה בלא-כלום פרשת מעצרה, הגישה וינשטוק תביעת לשון הרע נגד כלי תקשורת רבים שסיקרו את מעצרה, ובהם "מעריב", "הארץ", "גלובס", "ידיעות אחרונות", עיתון ירושלים, רשות השידור וחדשות ערוץ 2, וכן עורכיהם וכתביהם.
השופטת ציפורה ברון קיבלה בפסק דינה מ-2008 באופן חלקי את התביעות נגד חלק מכלי התקשורת - התביעה נגד "גלובס", שיוצג על-ידי עו"ד יורם מושקט, נדחתה במלואה - לאחר שמצאה כי מקצת מהפרסומים לוקים בלשון הרע, ואינם נהנים מההגנות הקבועות בחוק.
אחרי קביעת האחריות, ומשהנתבעים שחויבו באחריות - "הארץ", "מעריב" ועיתון ירושלים - לא הצליחו להגיע להבנות עם וינשטוק באשר לגובה הפיצוי, פסקה ברון גם בשאלת הנזק. "הארץ" חויב בפיצוי בסך 30 אלף שקל, "מעריב" חויב בפיצוי בסך 40 אלף שקל, ועיתון ירושלים חויב בפיצוי בסך 120 אלף שקל - סכום כולל העומד על פחות מעשירית מסך תביעותיה המקוריות.
"משאבים אדירים"
הן וינשטוק והן כלי התקשורת שחויבו בפיצוי הגישו ערעורים לבית המשפט העליון. ואולם, שופטי העליון החליטו לדחות את כלל הערעורים, תוך הותרת האיזונים שערך בית המשפט המחוזי על כנם.
בין היתר הדגישו שופטי העליון אינטרסים מתחום חופש הביטוי וחופש העיתונות. הם ציינו כי מן הראוי שהפרשה תבוא על סיומה, בין היתר "בשל המשאבים האדירים שנדרשו מכלי התקשורת במהלך ההתדיינות על פרסומים, שראשיתם ברצון לדווח על אירוע משפטי שנראה אז כנושא אופי פלילי, משאבים שהשקעתם עלולה לעתים לשאת עימה אפקט מצנן הפועל על חופש הביטוי".
כן הזכירו השופטים כי לחיובם של כלי תקשורת בתשלום פיצויים יש במקרים מסוימים השפעה מזיקה.
עוד ציינו השופטים כי "במהלך המעצר ובעקבותיו נסקרו הדברים באמצעי התקשורת כשהם מפרשים את הדברים כפי שנחזו על-ידי כתביהם דאז ובאותו זמן. בחוסר הדיוקים שנפלו בפרסומים, ושחלקם, לא כולם, נתגלו רק בדיעבד, לא מצא בית המשפט משום התנהגות הגוררת חבות, אם בשל תוכנם ואם בשל ההגנות שעמדו לזכותם של המפרסמים. לעומת זאת, בית המשפט לא מצא הצדקה בפרסומים אחרים, במיוחד אלה שחזרו אחורה אל אירועים מעברה הרחוק של וינשטוק".
ועם זאת, השופטים ציינו כי הם מבינים גם את כאבה הרבה של וינשטוק, שהיתה מושא לדיווחים ופרסומים עיתונאיים בעקבות מעצרה באנגליה, "בהליך שהסתבר בדיעבד כמוטעה, ושבסופו הושב לה כבודה".
השופטים החליטו שלא להתערב בגובה הפיצויים שנפסקו. השופטים גם בירכו על כוונתם של כלי התקשורת שחויבו בלשון הרע להסיר מאתרי האינטרנט שלהם את אותם פרסומים שהתבררו כלא נכונים. (ע"א 5981/08).