שר המשפטים רשאי במקרים חריגים שלא לחתום חתימת קיום על החלטות חנינה של נשיא המדינה - כך קבע היום (ב') בג"ץ, במסגרת פסק דין תקדימי שניתן בהרכב מורחב של 9 שופטים.
ברוב של 8 שופטים נגד דעת המיעוט של השופט יורם דנציגר, קבע בג"ץ כי אף שלשר המשפטים אין זכות "וטו" על החלטות חנינה של הנשיא, הרי שהמטרה של סמכות חתימת הקיום שנתן בידו המחוקק היא קיום הליכי בקרה וביקורת, לרבות ביקורת שיפוטית, על מתן החנינה, ובכוחו במקרים חריגים למנוע את הוצאתה לפועל של החנינה.
השאלה שעמדה לבירור בפרשה זו נוגעת ללב מרקם היחסים שבין רשויות השלטון, ועסקה בסמכות החנינה הנתונה לנשיא המדינה. השופטים דנו בשאלה מהו דינה של חתימת הקיום שהחוק דורש משר המשפטים לחתום על החלטות חנינה והקלה בעונש של הנשיא, והאם לשר המשפטים יש שיקול-דעת אם לחתום או לא, או שמא הוא חייב לחתום. במילים אחרות - האם נתונה לו זכות וטו על החלטות חנינה של הנשיא.
מדובר בעניינו של האסיר ניר זוהר, המרצה עונש של מאסר עולם. ב-2004 הוא פנה לנשיא המדינה דאז, משה קצב, בבקשת חנינה. למרות חוות-דעת שליליות שהתקבלו ממחלקת החנינות במשרד המשפטים, ועל אף ששר המשפטים לא המליץ לחון את זוהר, חתם קצב על כתב קציבת העונש ל-32 שנה. שרי המשפטים שכיהנו באותה תקופה בזה אחר זה סירבו לחתום על כתב החנינה, וזוהר עתר נגדם לבג"ץ בדרישה לחייבם לחתום.
בפסק הדין שניתן בסיבוב הראשון בבג"ץ, נחלקו הדעות. השופט אדמונד לוי, בדעת רוב ביחד עם השופט יורם דנציגר, גרס כי לשר המשפטים אין שיקול-דעת אם להסכים לחנינה אם לאו, ומטרתה של חתימת הקיום היא בדיקה של התקינות הפרוצדורלית שעברה בקשת החנינה, ותו לא.
לעומתו, השופט אליקים רובינשטיין טען כי במקרים חריגים קיצוניים רשאי השר שלא לאפשר את מימוש החנינה על-ידי הימנעות מחתימת קיום.
בפסק הדין שניתן היום הפך בג"ץ את ההלכה שנקבעה בפסק הדין הקודם בעניינו של זוהר. בג"ץ קבע היום כי עקרונות היסוד של המשטר מחייבים קיומם של הליכי בקרה וביקורת על סמכות החנינה של נשיא המדינה, המוצאים ביטויים בחתימת הקיום של שר המשפטים.
נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, פסקה בהסכמת השופטים אליעזר ריבלין, אדמונד לוי, מרים נאור, עדנה ארבל, אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן ואסתר חיות, כי מטרת חתימת הקיום היא לאפשר קיומה של ביקורת פרלמנטרית וביקורת שיפוטית על הפעלת סמכות החנינה.
על-פי דעת הרוב, על אף היקפה הרחב וייחודיותה של סמכות החנינה, יש לראותה על רקע עקרונות היסוד של שיטת המשטר והדמוקרטיה, המחייבים הליכים של בקרה וביקורת על הפעלה של כל סמכות שלטונית, ובכלל זה הפעלת סמכות החנינה על-ידי נשיא המדינה.
דווקא ייחודיותה של סמכות החנינה - שהפעלתה כרוכה בשיקולים לבר-משפטיים של חסד ורחמים; סמכות שלא חלה עליה חובת הנמקה; סמכות שתוצאתה עשויה להיות התערבות ושינוי פועלן של כל אחת מ-3 הרשויות האחרות - היא המחייבת קיום הליך של בקרה וביקורת. לפיכך, לשר המשפטים יש שיקול-דעת אם לצרף את חתימת הקיום לכתבי החנינה או ההקלה בעונש שעליהם חותם הנשיא.
השופטים הדגישו כי אף שלשר המשפטים יש שיקול-דעת, אין לו זכות "וטו" בהחלטות חנינה. הליכי הבקרה אינם הופכים את שר המשפטים לבעל סמכות שוות-ערך לזו של הנשיא, אלא מעמדו הוא כשל רשות המסייעת לנשיא המדינה, ובכוחה, במקרים חריגים, למנוע את הוצאת החנינה אל הפועל.
האפשרות של שר המשפטים לסרב לצרף את חתימת הקיום צריכה להישמר למקרים חריגים ויוצאי דופן. השופט לוי ציין כי מנגנון הבקרה שמור אך למקרים בהם החלטת החנינה התקבלה מתוך שיקולים זרים, שלא בתום-לב או בחריגה מסמכות.
בדעת מיעוט נותר השופט דנציגר, שנותר בעמדתו שהובעה בפסק הדין הקודם. לדעתו, סמכות נשיא המדינה לחון נידונים היא סמכות ייחודית, ולנשיא המדינה יש בתחום זה חופש מלא להחליט כרצונו ולפי מיטב הבנתו.
לפי גישה זו, משעה שהונח כל החומר הרלוונטי בפני הנשיא, והיה והחליט להיעתר לבקשת החנינה - שר המשפטים מחויב להוסיף את חתימת הקיום, ואין לו כל שיקול-דעת בעניין זה. (דנג"ץ 219/09).