בג"ץ: לנשיא סמכות בלעדית במתן חנינה לאסיר - ושר המשפטים אינו יכול לטרפדה

בג"ץ פסק היום (ג') באופן תקדימי, שלנשיא המדינה סמכות בלעדית במתן חנינה לאסיר, ואם שר המשפטים מצא שכל המידע הרלוונטי היה בפני הנשיא, עליו לחתום "חתימת קיום" ולאשר את החנינה, מבלי שיש לו שיקול דעת. פסק הדין ניתן בדעת רוב השופטים אדמונד לוי וד"ר יורם דנציגר, מול עמדת המיעוט של אליקים רובינשטיין.

החנינה היא אחת הסמכויות הבודדות שבהן יש לנשיא שיקול דעת, אך גם היא טעונה "חתימת קיום" של שר המשפטים. הנוהג הוא שמחלקת החנינות במשרד המשפטים אוספת את החומר בעניין האסיר ומעבירה אותו לשר בצירוף המלצתה המקצועית, והשר מאמץ את המלצתה ומעבירה לנשיא. שרי המשפטים נהגו להיענות לרצון הנשיא ורק במקרים מעטים היו חילוקי דעות, וגם הם בדרך כלל יושבו בהסכמה. לפי הנוהג, השר לא יחתום רק במקרה חריג וקיצוני שבו אינו מסוגל מבחינה מצפונית להסכים לחנינה או שאינו מסוגל להגן עליה מבחינה ציבורית או פרלמנטרית.

החלטת בג"ץ נוגעת לחנינה שהעניק ב-2005 הנשיא לשעבר, משה קצב, לאסיר העולם ניר זוהר (לשעבר ניסים צרפתי), שהורשע ב-96' ברצח ואונס, ובמהלך מאסרו ביצע עבירות נוספות, בגינן נגזרו עליו עונשי מאסר נוספים. קצב את עונשו ל-32 שנות מאסר, בניגוד לעמדת שרת המשפטים דאז, ציפי לבני.

לבני, שתמהה על הפער בין המלצותיה להחלטת קצב, בחנה את הנושא והתברר לה שהנשיא הסתמך על עובדות שונות מאלו שהיו ידועות לה (השיפור בהתנהגות האסיר). גם השרים שבאו אחריה סירבו לחתום על החנינה ובכך טירפדו אותה. בעקבות כך עתר זוהר לבג"ץ בבקשה להורות לשר המשפטים, דניאל פרידמן, להוסיף את חתימתו לזו של נשיא המדינה, או לחלופין לקבוע שקציבת העונש תקפה גם בלא חתימת הקיום של השר.

"כבוד והדר"

השופט אדמונד לוי סבר כי חתימת שר המשפטים נועדה להוסיף למסמך של הנשיא כבוד והדר ולספק ערך מוסף להליך החנינה. לדעתו, חתימתו נועדה להבטיח כי כל הפעולות המקדימות להן נדרשים גורמי המינהל התקיימו כסדרן, שכל החומר הרלוונטי נאסף והועבר לעיונו של הנשיא ושהכלים עליהם אמונות רשויות המינהל ודרושים לנשיא לצורך ההכרעה ניתנו בידו. לכן, קבע כי אם יתברר שבידי הנשיא היה כל המידע הרלוונטי, הרי ששר המשפטים חייב לחתום על החנינה, מבלי שיש בידו שיקול דעת להימנע מכך.

גם השופט דנציגר הסכים שחתימת השר לא נועדה להעניק לנציג הממשלה מענק של שותף להכרעה בענייני חנינה ובוודאי שלא כוח הכרעה בהחלטת החנינה של הנשיא, אלא רק לוודא שכל המידע הועבר לנשיא ולא נפלו בו שגיאות.

השופט רובינשטיין, בדעת מיעוט, סבר שבחתימת הקיום יש משום סוג של בקרה על הליך החנינה, לשם ניקיון הדעת, כדי לוודא לא רק אם כל החומר הראוי הונח לפני הנשיא, אלא גם למשל אם לא נתערבו בהחלטה שיקולים זרים. לכן, במקרה הנדיר והחריג, שבו לאחר שיקול דעת "ידו של השר רועדת" בהרימו את עטו לשם חתימת הקיום, הוא רשאי שלא לחתום. רובינשטיין הביע ספק אם השר הוא הסמכות המתאימה לבקרה על הנשיא, וציין שתמיד ניתן לעתור לבג"ץ נגד החלטתו. (בג"ץ 10021/06).