בליל שני האחרון נחשפו, בפעם הראשונה, נתונים רשמיים מטעם הפרקליטות באשר לשיעור הסדרי הטיעון הנחתמים בישראל ("מהו שיעור הסדרי הטיעון הנחתמים בישראל?", "גלובס", 30.11).
לפי הממצאים, 75% מהתיקים אותם ניהלה בשנה האחרונה פרקליטות מיסוי וכלכלה הסתיימו בהסדרי טיעון. מבט קצר למספרים מ- 2009 יגלה כי שיעור הסדרי הטיעון גדל בלא פחות מ-45%.
נתון זה עשוי היה לעורר אופטימיות זהירה, לפיה בפרקליטות מתחילים להפנים את היעילות הטמונה בהסדרי טיעון, כשבמקביל להרתעה נוצרת גם הוזלה משמעותית של ההתדיינות הפלילית.
אולם, כפי שיודעים היטב עורכי הדין של הצווארון הלבן, לא כך הם פני הדברים: מחד, התיקים הנסגרים קטנים ופחות רלוונטיים. מאידך, משפטי ראווה בזבזניים, דוגמת פרשת צחי הנגבי והדסק הרוסי בבנק הפועלים, הם עדיין חלק בלתי נפרד מהמציאות המשפטית.
האם, למשל, התקיימה בדיקה מעמיקה בדבר הקצאת המשאבים הציבורית בתיק צחי הנגבי? עשרות אלפי עמודי פרוטוקול מוקלטים ומתומללים; יותר מ-128 ישיבות, בהם ישבו 3 שופטים במשך יום שלם; 3 פרקליטים לפחות שעבדו על התיק ימים.
האם, כנגד נתונים אלה, נשקל הצורך בהקצאת משאבים לפקידות סעד שכורעות תחת הנטל? לעובדים סוציאליים, שצריכים להציל ילדים בסיכון?
במלים אחרות: האם ההחלטה לייצר נורמה משפטית ציבורית שווה השקעה עצומה כזו של משאבים ציבוריים? נראה כי בשלה העת לדיון ציבורי מקיף באשר לאופן בו בוררת הפרקליטות את התנהלותה הכלכלית.
אין חולק על חשיבות הפנמת נורמות וערכים באמצעות הליכים משפטיים, במקביל ליתרונות הברורים הנובעים מניהול תיקים בעלי הד ציבורי רחב. עם זאת, נקודת האיזון צריכה להשתנות; לא עוד הקצאת משאבים בלתי מוגבלת לניהול מגה-תיקים. מן הראוי שמשרד המשפטים יקים גוף כלכלי מיוחד, שיבחן כל תיק לגופו ויעריך את היקף המשאבים הנחוצים לו.
אינני טוען כי יש צורך להקצות משאבים מוגבלים לתיק אותו תופסת הפרקליטות כעקרוני, אך הדברים צריכים להיעשות מתוך הכרה במסגרת תקציבית של אותו תיק, או של קבוצת תיקים דומה. בסופו של יום, התנהלותה של הפרקליטות, הבוחרת את האישומים והיקף החומר שתרצה לדון בו, היא זו שקובעת את עלות התהליך.
אינטרס ציבורי, מוצדק ככל שיהיה, חייב לחיות בתוך מציאות כלכלית מוגבלת ומתוכננת. איני רואה כל בעיה עם החלטה להקציב מראש (תוך בדיקה מדוקדקת של הדברים) משאבים גדולים ולהילחם בתופעה של מינויים פוליטיים אסורים, תוך תקצוב התיקים האחרים בהתאם ושקילת האלטרנטיבות הכלכליות האחרות.
המדינה צריכה לקבל החלטה מתוקצבת וידועה מראש להקצות משאבים בתיקים המתאימים, כשהמסגרת ברורה, גם אם יש לה שוליים רחבים.
האחוז הגבוה של הסדרי הטיעון עלול להוביל למסקנה המוטעית כי הפרקליטות עושה שימוש ראוי בכלי החשוב של הסדרי הטיעון ומגבירה את האכיפה הרוחבית. אולם, רק הליך נכון של קבלת החלטות במסגרת תקציב המוקצה לכל תיק ותיק תסיר את הטענות העולות כלפי הפרקליטות באשר לבזבוז משווע של משאבים ציבוריים מוגבלים.
הכותב הוא שותף במשרד עורכי הדין ברם, דחוח ושות', מתמחה בתחום הצווארון לבן.