1. בהיסטוריית המדרון החלקלק של מכבי תל אביב בעשור וחצי האחרונים, בינות לאינספור נקודות הציון שהתהוו וממשיכות להתהוות בכל עונה מחדש, היה רגע גורלי אחד שונה מכולם. הוא היה שונה לא בהיותו עוד נקודת ציון במדרון - כאלה כאמור היו בשפע - אלא בעיתוי בו הגיע. הוא היה הראשון שבא אחרי תחושת תקווה לגאולה והמראה מחדש. הרגע הזה, אי שם בחודש אפריל בשנת 2003, בו נפצע ברוך דגו במשחק נגד עירוני ראשון לציון וגמר את העונה, החזיר את מכבי לתהום מי האפסיים שכה היטיבה לדשדש בהם וחיסל כל סיכוי לשינוי. אותו הרגע חרץ גם את גורלו של ניר קלינגר.
הדיון סביב מכבי ת"א מאז אותו יום הוא דיון עקר, מפני שהוא נשען על מפגש קוטבי בלתי אפשרי בין אינטליגנציה לחוסר אינטליגנציה. ההיסטוריה מלמדת שמפגשים מהסוג הזה יוליכו לרוב להשתלטותה המכוערת של חוסר האינטליגנציה על סביבתה. מה שיפה בהכרעות האלה, שהן תמיד יביאו לחורבן הסביבה במוקדם או במאוחר.
2. תקציר הפרקים הקודמים: אחרי פור בן 13 מחזורים שנתן לליגה, הושיב קלינגר את נמני על הספסל בעונה ההיא, ומאז העלה את הקבוצה למסלול שהוליך לאליפות. כמה דברים קרו מאז: ברוך דגו פרח, מכבי שוחררה מעול הרודנות, וקהל האוהדים שלה התפצל לאוהדיה ואוהדיו של נמני. הפציעה של דגו החזירה להרכב הקבוצה לשלושת המחזורים האחרונים את נמני. הזכייה באליפות ההיא, על שלושת המחזורים האחרונים, בהסתכלות היסטורית, היתה במידה רבה קללה שבברכה. אני מאמין באמונה מוחלטת שמכבי היתה זוכה באליפות ההיא בכל מצב.
ברוך דגו (שני משמאל). אם לא הפציעה... (צילום: רויטרס)
בהידרדרות היחסים בין קלינגר לנמני קיים אשם ממשי אחד, והוא נמני. נניח לצורך הדיון שקלינגר טעה לאורך הדרך פה ושם בעניינו. אבל בבסיסו של דבר, טמונה ההידרדרות ההיא בחוסר יכולתו של נמני להכיר בעובדה בסיסית: מותר לו לשחקן, לכל שחקן, לשבת פעם אחת על ספסל. אילו השכילו נמני, אוהדיו ועיתונאיו להכיר בעובדה הבסיסית הזאת, לא היו חשות כל הצלעות במשולש בצורך לעורר מהומה ולהפוך את האירוע ההוא לזריעת זרעי הפורענות שתבוא. כאן כבר לא מדובר באינטליגנציה. אתה לא מגדיר בנאדם שמזהה שמש כשהיא זורחת בבוקר כאילו הוא מדען. חוסר אינטליגנציה זה כבר סיפור אחר. במו ידיו והתנהגותו, החזיר נמני את עצמו לספסל משחק אחרי משחק עד הפציעה ההיא של דגו.
אני חוזר לעונה ההיא כי דבר לא השתנה למעשה. אותן תסמונות, אותו הלך רוח ואותה תפיסה מעוותת ממשיכה לנהל ולהכתיב את סדר יומה המקצועי של מכבי גם היום. כל אלה הן הקורות התומכות במדרון. אותו פער בין מקצוענות לחוסר מקצוענות, בין אינטליגנציה לחוסר אינטליגנציה.
3. דמיינו לכם איך היה מתקבל קלינגר והכדורגל שמציגה מכבי, לו היה הוא המאמן הנוכחי של הקבוצה עתירת התקציב הזאת. איך היו מתקבלים קצב צבירת הנקודות והיכולת שלה במגרש.
בשנתיים וחצי שחלפו מאז האליפות, שיחקה מכבי של קלינגר כדורגל מאכזב. אוהדיו של נמני והעיתונאים הדגולים בתקשורת, השתמשו בכדורגל ההוא כהוכחה למקריות האליפות שלו ולתלות של מכבי בנמני. מה שמחזיר אותנו להליכה יד ביד של חוסר אינטליגנציה ורוע: מי שלא ראה מקרוב את האווירה ביציעים, את השנאה והרוע שהופנו כלפי קלינגר רק משום שהתקין להם מראה מול הפנים - לא יכול להבין איך ניתן בכלל לתפקד בתנאים האלה. קבוצה שהקהל שלה פונה נגדה. ועדיין, קלינגר הוביל את מכבי להופעה מרשימה בצ'מפיונס ליג.
אחר כך יתחנן קלינגר בפני לוני שיהיה סבלני, שיחזיק מעמד עוד עונה אחת ולא ייכנע לתכתיבי הקהל להחזיר את נמני, יאמר לו שעוד עונה והקהל ישכח ועם השכחה תירגע המחאה. אבל מי שבונה על תבונת מהלכיו של לוני, סופו שימצא עצמו טרנזיסטור מעלה אבק ועקום אנטנה במחסני סוני. אין ביקוש לסחורה כזאת. ככה נראתה עונת הגלאקטיקוס, ככה נראית מכבי עשור וחצי, זולת עונה אחת של אינטליגנציה שהופרה ברגע אחד של חוסר מזל.
לוני. בסוף נכנע לתכתיבי הקהל (צילום: עינת לברון)
4. שנתיים וחצי שנמני הוא הסמכות המקצועית העליונה במכבי. שנתיים וחצי מירר הקהל את חייו של קלינגר ומנע מהקבוצה שלו להצליח. היכולת אותה יכולת. אם תוסיפו למשוואה הזאת את גובה התקציב שנמני מתנהל איתו ותשוו אותו לזה של קלינגר, תבינו שאין כאן בסיס להשוואה. זה בתנאי שאתם אינטליגנטים כמובן.
אילו היה מכבי מועדון שאינטליגנציה מנהלת אותו, היה היום קלינגר המאמן של מכבי, ולמועדון היו עוד שתי אליפויות בארון. בהיעדר אינטליגנציה, הקבוצה בארון.
השבוע ייסעו הקבוצה ואוהדיו של נמני לבאר שבע, מאמינים באמונה שלמה שהאליפות עוד תהיה שלהם העונה, בלי לראות שמעבר לכביש, במתחם וולפסון, פורחים כבר הוורדים שיעטרו את זר הפרחים שיישלח במאי לנמני בתודה על עוד שנה יפה.
אילו היה בעולם צדק פואטי, קלינגר היה מנצח את נמני. לכו תבנו במציאות מטורפת על צדק פואטי.