גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

קריירה: דה לספס למד בקולג' הנרי הרביעי בפריז, שירת במחלקת המזון של הצבא, ואחר כך הצטרף בעצמו לשירות הדיפלומטי ושירת בליסבון, בטוניס, וכסגן קונסול באלכסנדריה, שם נתקל במסמך שנכתב שנים קודם לכן על ידי המהנדס ז'ק מארי לה פר בעניין תעלה שתקשר בין הים התיכון לים סוף, על פי בקשתו של נפוליאון בונפרטה. המסמך הזה נטע בלספס את הרעיון לחפור את תעלת סואץ. ב-1833 נשלח לספס כקונסול לקהיר, ולאחר מכן מונה לאחראי על הקונסוליה באלכסנדריה. לאחר מכן מונה לקונסול ברוטרדם, במלגה, בברצלונה, ולאחר מכן מונה לשגריר צרפת במדריד ומילא תפקידים גם ברומא, ואז פרש מהשירות הציבורי.

תעלת סואץ: ב-1854 הוזמן לספס לבקר במצרים על ידי סעיד פאשה, מושל מצרים שהיה חברו מימי שירותו הדיפלומטי במדינה. פאשה הסמיך את לספס לבנות את תעלת סואץ ולספס החל בעבודה במלוא הקיטור. הוא התעלם מכל הביקורות, הפוליטיות והמקצועיות, השיג את המימון הדרוש, וב-25 אפריל 1859 החלה החפירה, באזור פורט סעיד. הכרייה נמשכה עשר שנים, ובסופו של דבר נחנכה התעלה ב-17 בנובמבר 1869. בשנות הבנייה התגורר דה לספס בעיר איסמעיליה, ובביתו בעיר קיים כיום מוזיאון עם חפציו ותוכניות התעלה. ב-1956 הוצב פסל שלו בפתח התעלה.

לאחר שהושלמה בניית התעלה פנה לספס לנסות לקדם פרויקטים הנדסיים מורכבים אחרים: הוא חשב על פרויקט שיחבר את אסיה ואירופה ברכבת לבומביי ולבייג'ין, ולאחר שהצטרף לאקדמיה הצרפתית למדעים, ניסה לסייע להקים אגם מלאכותי באלג'יריה, על בסיס ניסיונו מחפירות תעלת סואץ, כדי להוריד את הטמפרטורות ולהגביר את ירידת הגשמים שם. תוכנית זו לא יצאה לפועל.

תעלת פנמה: ב-1879 הצביעה משלחת של החברה הגיאוגרפית של פריז בעד כריית תעלת פנמה, שתחבר את האוקיינוס האטלנטי עם האוקיינוס השקט. לספס, שכבר היה אז בן 74, מונה לנשיא חברת תעלת פנמה. הוא החליט לחפור את התעלה בגובה פני הים כדי להימנע מהצורך לבנות תאי שיט. הכרייה החלה ב-1882 אולם התנאים במזג האוויר הטרופי היו קשים מאוד, רבים מהעובדים מתו ממלריה ומקדחת צהובה ואחרים חזרו לצרפת. החברה נאלצה להבטיח שכר גבוה יותר לאלה שהסכימו לבוא לעבוד למרות סיכון של אחד מחמישה להידבק במחלה, מה שהכביד מאוד על צד ההוצאות. גם ההערכות בדבר היקף העבודה וגודל המימון הדרוש היו חסרות.

כישלון (חלקי): אחד הפרשנים כתב שדה לספס היה אמנם אדם ישר והגון, אולם בפנמה הוא התעוור מהצלחתו הקודמת, בתעלת סואץ וגם היה זקן מאוד, ולא הצליח לראות את הבעיות האמיתיות של הפרויקט. בשל שורה של בעיות פוליטיות (האמריקאים רצו תעלה, אבל לא כזו שנשלטת על ידי צרפת), כלכליות (הוגשו לפחות ארבע הערכות כמה יעלה הפרויקט, ואף אחת מהן לא הייתה מדויקת) וגיאוגרפיות (דה לספס לא הביא בחשבון את ההבדלים בין האדמה החולית הרכה ומזג האוויר הנוח במצרים, לבין האדמה הסלעית והסופות הטרופיות בפנמה), הופסק הפרויקט והחברה הכריזה על עצמה כעל פושטת רגל.

הצרות לא הסתיימו בכך: ב-1893 הועמדו לספס ובנו צ'רלס לדין על הטיפול הלקוי בכספים, ונגזרו עליהם חמש שנות מאסר, שהומרו לאחר מכן בקנס כספי. פקידים אחרים הואשמו בקבלת שוחד. ב-1904 קנתה ממשלת ארה"ב את הפרויקט וב-1914 נחנכה התעלה.

פסל החרות: ניתן כמתנה מהצרפתים לאמריקנים. דה לספס, שהיה ראש האיחוד הצרפתי-אמריקני, נאם ב-1884 במסיבה שערך שגריר ארה"ב בצרפת לרגל שליחת הפסל לארה"ב ואמר: "זוהי תוצאה של התלהבות, אינטליגנציה והרגשות האציליים ביותר שיכולים להעניק השראה לאדם".

משפחה: דה לספס היה נשוי פעמיים: אשתו הראשונה הייתה אגת דלמל, בתו של תובע כללי באחת הערים בצרפת. לבני הזוג נולדו חמישה ילדים, אולם ב-1853 נפטרו אגת ואחד מבניהם בתוך כמה ימים. אשתו השנייה של לספס, לואיז הלן אוטר דה ברגרד, היתה ילידת מאוריציוס. מנישואים אלה נולדו לבני הזוג 12 ילדים, מתוכם שרדו 11. הוא נפטר ב-1886 בפריז ונקבר בבית הקברות פר לשז בעיר.