ממשלות רשאיות להכניס את ידיהן לכיסי האזרחים. זהו כוחן העיקרי. כשהממשלה לוקחת מאברהם, ומחלקת את המלקוח בין יצחק ויעקב, היא גורמת לבוחר אחד להצביע נגדה, אבל לשניים להצביע בעדה. זהו עיקרו של המשחק הפוליטי המתנהל על גבם של האברהמים שבתוכנו. וזהו מוקד הוויכוחים, הכלכלי והאידיאולוגי, על תפקידן של ממשלות.
בקצה האחד ניצבים אלה הסבורים, כי עיקר תפקידה של ממשלה הוא לספק מוצרים ציבוריים ולמנוע השפעות חיצוניות שליליות, כגון זיהום וצפיפות. ואלה הן העילות היחידות שבשלהן צריכים האזרחים להרשות לממשלה להפעיל אכיפה בתחום המיסוי.
מנגד, ניצבים אלה הרואים בממשלה את הסוכן לענייני צדק. לדידם, תפקידה העיקרי של הממשלה הוא לדאוג לשוויון - לא שוויון במאמצים, אלא שוויון בתוצאות. לא חשוב מה היו המאמצים שהשקיעו האזרחים באפיית העוגה הלאומית; חשוב שהנתחים שיקבלו מן העוגה יהיו שווים.
כדי להיווכח עד כמה החתירה לשוויון באמצעות מערכת המס בלתי הגיונית, נעשה שינוי מחשבתי קטן: נגבה מכל האזרחים מס הכנסה בשיעור של 100% מן ההכנסה, ונחלק את תקבולי המס שווה בשווה בין האזרחים. היימצא מי שיהיה מוכן לעבוד או להשקיע בתנאים הללו?
וכאן אנו מגיעים להשתקפותו של הוויכוח בין שני הקטבים, במבנה המסים. אלה הסבורים שעיקר תפקידה של הממשלה הוא לספק מוצרים ציבוריים סוברים שהמיסוי צריך להתרכז לא במה שהאזרח תורם לעוגה, אלא במה שהוא לוקח ממנה. מאחר שמסים עקיפים חלים בחלקם המכריע על צריכה, זהו בדיוק מה שהם משיגים. נוסף על כך, הם היחידים האפקטיביים במניעת השפעות חיצוניות שליליות.
לעומת זאת, אלה הדוחקים בממשלה לדאוג לשוויון התוצאות, רואים גם במערכת המיסוי את אחד האמצעים להשיג שוויון כזה. זאת, על ידי מיקוד המיסוי בהכנסתם של האזרחים. חיבתם של הללו למיסוי ההכנסה נובע מזה שאת המיסוי הזה, אפשר לתכנן באופן הקרוי "פרוגרסיבי". דהיינו, שיעורי מס הולכים ועולים עם עליית ההכנסה.
מיסוי עקיף אינו מסוגל להשיג תוצאה כזאת, מפני ששיעורו קבוע לכל האזרחים, ללא קשר לרמת הכנסתם. בתחנת הדלק אין שואלים את בעלי המכוניות מהי רמת הכנסתם: כולם משלמים את אותו שיעור המס על הדלק. אפשר להשפיע על גובה ההכנסה נטו באמצעות מיסוי ההכנסה, אבל לא במיסוי עקיף.
כיצד באות ההשקפות המנוגדות הללו לידי ביטוי בישראל? הציור שלהלן מתאר את חלוקת המיסוי בין מסים ישירים לעקיפים. הציור מבוסס על משקלו של כל אחד משני סוגי המסים - ישירים ועקיפים - בסך המסים שגבה הסקטור הציבורי (ממשלה ורשויות מקומיות).
העקומות שבציור אינן מאפשרות לזהות מדיניות עקבית של ממשלות ישראל. ב-1996 היו המשקלות של שני סוגי המס כמעט שווים זה לזה, וב-2009 שוב היה כך. אבל מ-1997 עד 2001 גדל והלך משקלם של המסים הישירים, והגיע ל-57.5% מסך המסים. גם בשנים שלאחר מכן קיים מעין "מחזור עסקים" במשקליהם של סוגי המס, אף שמשקלם של המסים הישירים לא חזר עוד לשיעור של 2001.
גם עיון במרכיבים השונים של שני סוגי המס מעניין. למשל, משקלו של מס הדלק בסך המיסוי העקיף על הייצור המקומי עלה מ-8.7% ב-1995, ל-14.4% ב-2009. לא כל הגידול הזה הוא תולדה של העלאת שיעור המס: חלק נובע פשוט מהתייקרות הדלק. התפתחות שחסידי השוויון בוודאי מרוצים ממנה היא שמשקל מס ההכנסה על חברות מכלל מס ההכנסה שגבתה הממשלה, עלה מ-22.4% ב-1995, ל-28.6% ב-2009. אבל הם היו שמחים עוד יותר אילו נותר המשקל הזה ברמתו ב-2006: אז הוא הגיע ל-36% מסך מיסי ההכנסה.
לכותב שורות אלה אין ספק שמתנהל מאבק מתמיד בין אלה הסבורים שמטרתו העיקרית של המיסוי היא להביא ליתר שוויון בהכנסתם של האזרחים, לבין אלה הסבורים שאת מערכת המיסוי יש לתכנן באופן שימזער את הנזק שהיא גורמת לייצור.
בימים אלה, שבהם זיכרון השריפה הגדולה בהיסטוריה של ישראל עוד טרי, חשוב לומר גם את זה: ממשלות המרבות לעסוק בשוויון, יהיו נתונות ללחצים פוליטיים כבדים של הנהנים מן המעורבות הזאת.
בניגוד לכך, למוצרים ציבוריים אין, בדרך כלל, שדולות. זאת מפני שזהו האופי של מוצרים ציבוריים: הם מיועדים לאוכלוסייה כולה, והאוכלוסייה בכללותה אינה יכולה להתארגן לשדולה. הכבאות היא דוגמה קלאסית לכך: האזרח הממוצע אינו מודע כלל למצב שירותי הכבאות, מפני שאין לו בכך אינטרס יומיומי ישיר. לכן אין שדולה שתלחץ על הממשלה לתחזק שירותי כבאות ברמה הראויה. השריפה בכרמל היא תולדה ישירה של המצב הזה. לתשומת ליבם של אבירי השוויון.
הכותב הוא פרופ' לחוג לכלכלה חקלאית ומינהל באוניברסיטה העברית