1. בחירות לקונגרס בארה"ב
זה היה צפוי, אבל התקשורת כולה, לא רק פוקס ניוז, חגגה את ההפסד של הדמוקרטים בקונגרס בבחירות אמצע הכהונה, שנערכו ב-4 בנובמבר. הדיבורים על "תבוסה קשה" לנשיא ברק אובמה היו מוגזמים, בדומה לציפיות ממנו שנתיים קודם, כשנבחר לנשיא. לא הייתה שום סיבה לצפות שהנשיא השחור הראשון יהיה גם זה שישבור את המסורת ארוכת השנים שלפיה מפלגת הנשיא מפסידה את הרוב בקונגרס שנתיים אחרי שהוא נכנס לבית הלבן. אם כבר, ההפסד הזה ילמד את שתי המפלגות לחיות יחד, ואת הנשיא לשתף יותר פעולה עם הרפובליקנים. חקיקה בשיתוף-פעולה זה מה שהבוחר האמריקני רצה, וזה מה שהוא יקבל. אובמה מיהר להראות שהוא קיבל את המסר. עם הרוב הרפובליקני, הוא הצליח להעביר החודש שתי החלטות שהיו חשובות לו: ביטול המגבלות על שירות הומואים ולסביות בצבא ואישור של הסכם עם רוסיה לצמצום הנשק הגרעיני. הפופולריות שלו, כך בסקר משבוע שעבר, רק גברה. אל תופתעו אם בעוד שנתיים אובמה יקבל קדנציה שנייה.
2. קריסת יוון ואירלנד
תמרור האזהרה עמד בצד הדרך כבר הרבה זמן. גרמניה, הכלכלה החזקה במרחב האירו, לא מיהרה להפנים, עד שהמחיר זינק לשחקים. בסוף כדי למנוע התפוררות של האיחוד המוניטרי, נאלצו קרן המטבע הבינלאומית ומרחב האירו להגיש חבילת סיוע ליוון ולאירלנד ולהקים קרן סיוע בהיקף 750 מיליון אירו כדי להתמודד עם החשש שהבאות בתור מבחינת גירעון תקציבי - ספרד ופורטוגל - יגיעו לנקודת שפל דומה. המקרים של יוון ואירלנד לא ממש דומים. יוון מעולם לא עמדה בתנאים להצטרפות למרחב המטבע, ורק הלחץ לכונן את האיחוד המוניטרי הכניס אותה פנימה. אירלנד הייתה מושא לקנאה. הכלכלה שלה שגשגה, והדבר היחיד שאף אחד במערכת הפיננסים לא ראה, היה שהגלובליזציה המואצת של המדינה הביאה במהירות מסחררת גם את החוליים של הכלכלות החזקות באמת: נטייה לניפוח בועות וסחרור של סיכונים.
3. הדליפה במפרץ מקסיקו
באפריל התפוצצה אסדת קידוח של ענקית האנרגיה הבריטית BP במפרץ מקסיקו.
הנפט החל לזרום לים ולזהם את הסביבה בכל מקום שהגיע אליו.
המשבר נמשך חודשים ארוכים, ורק ביולי הצליחה החברה לעצור את הזרם.
החופים שנהרסו ובעלי החיים הימיים שנסחפו מתים אל החוף היו מראה יומיומי בתקשורת העולמית. BP ספגה בעקבות הדליפה נזק עצום של 17 מיליארד דולר, ומנכ"ל החברה, טוני הייוורד נאלץ להתפטר אחרי שהוא ניסה להתחמק מלתת את הדין. הוצאות הניקוי האסטרונומיות הובילו את הממשל האמריקני לתבוע את BP על הנזק, יותר מ-520 מיליון דולר. נדמה שיותר מהכול, האסון האקולוגי הזה הבהיר לנו שצריך לעודד פיתוח של אנרגיות חלופיות ומסוכנות פחות. לנשיא ארה"ב, ברק אובמה, יש אפילו תוכנית תמריצים מתאימה.
4. מונדיאל בדרום אפריקה
לחודש שלם נעלמו הגברים מחיי הלילה, למעט מהפאבים שהקרינו את המשחקים על מסך גדול. הדיבור התמלא במילים כמו וובוזלה ובתוכניות אולפן גורפות רייטינג, לפני ואחרי כל משחק. אבל גם המבינים בכדורגל התקשו להמר נכונה על זהותן של שתי הנבחרות שהגיעו לגמר המונדיאל שנערך ביולי בדרום אפריקה. נדמה שאפילו שחקני נבחרת בלגיה לא האמינו. הספרדים אולי יותר מנוסים במעמד הזה, אבל כשכל המבינים דיברו על גרמניה וארגנטינה כפייבוריטיות, לא פלא שכוכב הפרשנות הפך להיות פול התמנון. פול, שהוחזק ב"מרכז חיי הים" באוברהאוזן, גרמניה "ניבא" נכונה 12 מתוך 14 משחקים, כשהונחו לפניו שתי תיבות מזון, כל אחת מעוטרת בדגל המדינה הרלוונטית. הבחירה בתיבה הנכונה הפכה אותו לאינסטנט סלב מהסוג שרק תחרויות ספורט עולמיות כמו המונדיאל מסוגלות לנפק.
5. השקת האייפד
סטיב ג'ובס הוא מומחה ביצירת באזז סביב גאדג'ט. לא משנה מה אפל תוציא, ג'ובס יודע לייצר מההשקה היסטריה. האייפד יצא לחנויות ב-4 באפריל, והתקשורת העולמית מיד התנדבה למכור את עצמה בזול לקמפיין ההשקה. התמונה בשער של ה"טיים", הכתבות על התורים ב-7 בבוקר מול חנות הדגל של אפל בניו-יורק והביקורות על המוצר בבלוגים הרלוונטיים - נתנו תחושה שקורה משהו מדהים בחזית הטכנולוגיה, ואם אתה לא שם, אתה כנראה לא קיים. אבל אפשר להירגע. ב-2011 אפשר לסמוך על ג'ובס שהוא ישליך לעבר עכברי המחשב המכורים עוד מוצר נוצץ מרוב עיצוב מוקפד. ושוב התקשורת תכשכש בזנבה כדי לספר לנו על הפלא החדש.
6. ההדלפה של וויקיליקס
ג'וליאן אסאנג', מייסד אתר ההדלפות וויקיליקס, הצליח להפוך לכוכב בזכות מאגר כמעט בלתי נדלה של מסמכים מסווגים שהוא פרסם לאחר שהגיעו לידיו. המסמכים שפכו אור על מאחורי הקלעים של עולם הדיפלומטיה, וגם הקלות הבלתי נסבלת שבה מסמכים כאלה יכולים להגיע לתפוצה כזאת. כך נראית הדמוקרטיה בחולשתה. אסאנג' היה חכם גדול בחשיפה של מסמכים שהגיעו מהעולם החופשי, כשהפעולות שלו מחלישות את הדמוקרטיה שממנה הוא נהנה. ההדלפה של וויקיליקס לימדה אותנו קצת פיקנטריה של יחסי חוץ, אבל זה לא היה מעשה גבורה בשמו של חופש הביטוי כמו שזה היה מעשה ילדותי ודבילי של צורך נואש בתשומת-לב.
7. חילוץ הכורים
ב-13 באוקטובר, אחרי כמעט שלושה חודשים ודרמה מתוקשרת, חולצו הכורים במכרה הזהב והנחושת סן חוזה שבצ'ילה. זה התחיל בקריסה של המנהרות, ובחשש כבד לחיי הלכודים, והפך ככל שחלף הזמן לסאגה מרתקת של ריאליטי מהסוג שקשה לעמוד בפניו. המונים עקבו יומיום אחר הדיווחים על גורל הכורים. בני המשפחה שלהם, ולעיתים גם האישה החוקית וגם המאהבת, כולם נעשו בן לילה לסלבריטיז. הסיפורים האישיים של הצ'יליאנים קשי היום, שמוצאים את פרנסתם במעבה האדמה, הפכו לנחלת הכלל. ככה זה כשצבא של 750 עיתונאים מחכה מחוץ למכרה לתום החילוץ. כולם רצו לשמוע מהם על החוויה. פני הקרקע כפי שהתגלו לכורים ביום שאחרי היו כמו אחרי יציאה מהבידוד בווילה של "האח הגדול". קודם הם ביקשו זמן עם המשפחות, אחר כך הם התפנו ליהנות מ-15 דקות התהילה שלהם.
מה נזכור מישראל 2010?
ההצטרפות ל-OECD
בתחילת מאי מצאו בממשלה סיבה למסיבה. לאחר שנים של חיזורים ודו"חות ומשלחות, החליטו בארגון לשיתוף פעולה כלכלי, ה-OECD, לצרף את ישראל למועדון שבו חברות 33 הכלכלות הדמוקרטיות הגדולות בעולם. במסגרת ההתלהבות הכללית הבטיח לנו שר האוצר, יובל שטייניץ, כי בזכות ההצטרפות יזרמו לישראל בשנים הקרובות השקעות הון בהיקף של עד 8 מיליארד דולר. בשוק ההון לא מיהרו להתרגש, ומי שמכיר את הרקע, סיפר לנו שעם הכניסה למועדון הזה, אנחנו יכולים גם להתהדר במקום הרביעי מבין מדינות ה-OECD במדד אי-השוויון. מי שרוצה להיות אופטימי יכול לקוות שהדוחות של הארגון העוסקים בהשקעה בחינוך, ברווחה ובאי-שוויון כלכלי, יגרמו לקובעי המדיניות אצלנו לעשות יותר כדי שלא נהיה סתם חברי מועדון.
המשט הטורקי
ישראל אימצה השנה בהתלהבות את התדמית של הבריון השכונתי. איכשהו, כמה טורקים חובבי אלימות הצליחו לסדר לצה"ל מבוכה רבתי ולהציג את ישראל שוב כמי שמסכנת את השלום בעולם כולו. פרשת המשט הטורקי לעזה יכלה להיגמר באלף דרכים אחרות, אבל כרגיל אצלנו, היא נגמרה בצורה שלא השאירה ברירה אלא להקים ועדת חקירה לבדיקת האירועים. אם עד אותו רגע היו היחסים הדיפלומטיים עם טורקיה בקיפאון מתוח, האירועים על סיפון המרמרה הפכו את פרשת הכיסא הנמוך של סגן שר החוץ דני איילון לזיכרון רחוק. ההשתלטות על המשט הזמינה עוד משט ועוד משט. אפשר היה רק להיות מופתעים לטובה כשהיירוט של ההפלגות שאחרי לא נגמר בהרוגים.
השריפה בכרמל
אסונות טבע כמו רעידות אדמה קטלניות וסופות הוריקן קורים רק במקומות אחרים. מי חשב שישראל, שממהרת להגיש סיוע כמעט לכל מדינה בצרה, תמצא את עצמה מבקשת עזרה בכיבוי אש מכל מדינה אפשרית, כולל טורקיה. הפעם גילינו מה ההרגשה להיות מדינת עולם שלישי שזקוקה למושיעים מן החוץ כדי להתמודד עם שריפה שיצאה משליטה.
השריפה בכרמל היא חוויה טראומתית לא רק בגלל המספר הכבד של הקורבנות באסון, אלא גם משום שהיא לימדה אותנו מהי התוצאה של התנהלות פנקסנית, שלא לומר סחטנית של היושבים על התקציבים. במשרד האוצר דרשו רפורמה במכבי האש כתנאי להעברת הכסף. הרפורמה לא הגיעה, וגם הכסף לא. את המחיר של מאבקי הכוח שבאוצר כל-כך אוהבים שילמו 44 אנשים שאיבדו את חייהם.