ל', שבעניינה הורשע ביום חמישי האחרון נשיא המדינה לשעבר משה קצב בביצוע מעשה מגונה והטרדה מינית, עבדה בבית הנשיא במשך שנים אחדות. בדצמבר 2005, שעות אחדות לפני שהיו אמורים לצאת ממשכן הנשיא אל מסיבת יום-הולדתו ה-60 של קצב, תקף קצב את ל' מינית בלשכתו, והיא יצאה ממנה נסערת. אחד האנשים שפגשה בצאתה מהלשכה היה משה שחר, נהגה של גילה קצב.
"כשהיא יצאה מהחדר הבחנתי שהיא מבוהלת", סיפר שחר במשטרה, "ראיתי אותה חיוורת, בהלם". הוא עודד אותה לספר על התקרית לעובדת נוספת בבית הנשיא.
קצב ואנשיו הבינו כי עדותו של שחר מחזקת את גירסתה של ל', וניסו לערער את אמינותו. במסמך השלמת השימוע שהגישו סנגוריו של משה קצב, עו"ד אביגדור פלדמן, ציון אמיר ואברהם לביא, ליועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, במאי 2007, הם כתבו ש-ל' הושפעה מהלחצים שהופעלו עליה על-ידי "עובדים מתקופת הנשיא ויצמן".
בתקציר הכרעת דינו של קצב, שפורסם ביום חמישי האחרון, נחשף חלק נוסף בפאזל ההתנהלות הקרימינלית של הנשיא השמיני. בעדותו בבית המשפט סיפר שחר כי לאחר שמסר את גירסתו במשטרה, נשלחה למקום עבודתה של אשתו מעטפה ובה שתי תמונות, שבהן הוא נצפה ביחד עם ל', "ומהתמונות ניתן להבין כי יש לו עמה קשר מעבר לקשרי עבודה, ולא היא", כדברי השופטים.
מישהו, מתברר, ניסה להפחיד את שחר, לאיים עליו במרומז. לשגר מסר לו ולמשפחתו שלפיו, לכל הפחות, עדותו בדבר מצבה הנפשי של ל' לאחר יציאתה מלשכת הנשיא אינה מהימנה, מאחר שהוא איננו עד אובייקטיבי אלא חבר קרוב של ל'. אולי אף לרמוז לאשתו של שחר על קשרים בלתי ראויים של בעלה עם נשים צעירות.
אלא שמבצע העוקץ בוצע ברשלנות: שחר ו-ל' לא צולמו בפוזה מפלילה או מחשידה. זו היתה פשוט תמונה שצולמה בבריכה, ובה נראים רבים מעובדי בית הנשיא במסגרת טיול של צוות עובדי המשכן. מישהו טרח לגזור את התמונה, ולהשאיר בה רק את שחר ו-ל', שעמדו זו לצד זה.
עותק נוסף של התמונה הושם במעטפה, ללא בול וללא שם השולח, שהיתה אמורה להיות מועברת לבית הוריה של ל'. אך מי שהחליט להפחידם, לא היה מצויד בכתובתם המעודכנת והשאיר את המעטפה בכתובת דירתם הקודמת.
שופטיו של משה קצב, ג'ורג' קרא, מרים סוקולוב ויהודית שבח, עלו בקלות על תרגיל ההפחדה. "מאן דהוא", הם כתבו בהכרעת הדין, "לא רווה ככל הנראה נחת מדבריו של משה שחר".
בסוף השבוע ציין ניצב יואב סגלוביץ', ראש צוות החקירה בפרשת קצב, כי הצעדים שנעשו במטרה להפחיד עדים, לאיים על המתלוננות ולשבש את החקירה הביאו אותו לשקול פתיחת חקירה פלילית בעניין זה כבר ב-2006, ואולם לבסוף הוחלט להתמקד בפרשה העיקרית.
ההרשעה
כמו ביתר האישומים נגד משה קצב בדבר עבירות מין, בכל 3 המתלוננות שנכללו בכתב האישום נגדו, נתנו השופטים אמון מלא בגירסה של המתלוננות ושל עדי התביעה האחרים שגירסאותיהם תמכו בטענות המתלוננות, ודחו לחלוטין את גירסאותיו של קצב לאירועים הנטענים.
הם עשו זאת בשפה בוטה, חד-משמעית, גורפת: "ניסיונותיו של הנאשם לסתור את טענת א' כשלו", הם כתבו, "טענת הנאשם איננה יכולה להתקבל, עדותו של הנאשם לא היתה כנה, עדותו היתה זרועה בשקרים, קטנים או גדולים, והצטיינה לכל אורכה במניפולטיביות ובהעלמת מידע. גירסתו של הנאשם התגלתה כבלתי אמינה", ועוד ועוד.
קצב, שעשה טעויות משפטיות בניהול הגנתו בזו אחר זו, אילץ את השופטים להכריע באופן דיכוטומי בין גירסתו, ולפיה מעולם לא קיים יחסים מיניים כלשהם עם מי מהנשים שעבדו עמו, בין בהסכמה ובין בכפייה - לבין גירסאותיהן של המתלוננות.
זו היתה עמדה שננקטה משיקולים ציבוריים, משפחתיים, לא משפטיים. אם היה קצב מודה ביחסים בהסכמה - היה הנטל על התביעה להוכיח את עבירות המין כבד יותר. אבל קצב דבק בעדותו מתחילת חקירתו המשטרתית ועד סיום עדותו בחקירה הנגדית בבית המשפט, בגירסה שלא היו דברים מעולם.
למרות שהשופטים לא האמינו למילה אחת מדבריו, הם קבעו כי עדותו מתוחכמת. זו אבחנה נכונה: תחכום הוא אכן מנת חלקו של הנשיא השמיני. כפוליטיקאי ממולח, ערמומי, ותיק, הוא ידע לאורך הפרשה ליצור "שטחים אפורים" שבהם הוא מצליח לייצר מהלכים, תוך הישענות על כך שלו ולסנגוריו יש פרשנות שונה למהלך האירועים מזו של היועץ והפרקליטות.
הנה 3 דוגמאות לכך, שתיים שכבר התרחשו ואחת עתידית: בין קצב לבין מזוז ניטש עד היום ויכוח בשאלה מי יזם את המגעים להסדר הטיעון ב-2007. הפרקליטות כתבה לבג"ץ, בשם היועץ המשפטי דאז, כי הפנייה הראשונה להסדר טיעון באה מצד סנגוריו של קצב, ובאמצעות שליח נוסף מטעמו, עו"ד גלעד קורינאלדי.
קורינאלדי, אגב, הגדיר את עצמו "מתווך עצמאי" בפרשה, מה שאיפשר לקצב ולעורכי דינו לטעון, גם בהודעות כתובות לבג"ץ, כי לא הוא יזם את המגעים לעסקה. בהמשך הקצין את גירסתו ואמר כי מזוז עצמו הוא שיזם. היועץ הבהיר כי אם לא היה רואה בקורינאלדי נציג מטעמו של קצב, בוודאי שלא היה מסכים לקיים עמו דיאלוג כלשהו.
דוגמה שנייה: אף שקצב הקפיד לדבוק בגירסתו כי מעולם לא קיים יחסי מין עם מי מהמתלוננות, ובוודאי לא עם א' ממשרד התיירות, שבעניינה הואשם והורשע באונס - רמזו סנגוריו באשר לאפשרות של יחסי מין בהסכמה, בשתי הזדמנויות במהלך הפרשה. הפעם הראשונה היתה במאי 2007, במהלך השימוע שהתקיים להם בפני מזוז.
בעת השימוע טענו הסנגורים כי אף מחומר הראיות שבידי התביעה עולה לכל היותר גירסה עובדתית של יחסים בהסכמה. מזוז הופתע, והעביר לסנגורים לאחר השימוע מכתב שבו הציע לקצב להשלים את עדותו בפני חוקרי המשטרה, אם ברצונו להציג גירסה חדשה. קצב סירב.
הפעם השנייה שהעלו הסנגורים את התזה הזו היתה במהלך הסיכומים במשפט. קצב, בעדותו בבית המשפט, הקפיד שלא לתת ולו רמז לכך שהתקיימו בינו לבין א' יחסי מין, אך הסנגורים, בסיכומיהם, העלו "טענה עובדתית חלופית", ולפיה היו יחסים כאלה.
במקרה כזה, של יחסי מין בהסכמה, מתבטל כמובן האישום באונס. לכאורה, ניתן היה להאשים את קצב בעבירת בעילה אסורה בהסכמה תוך ניצול יחסי מרות, אלא שבשל מרחק הזמן והעובדה שלא מדובר בעבירת פשע, על עבירה זו חלה התיישנות.
השופטים החליטו שלא לקבל את טענת ההגנה החלופית שהעלו הסנגורים, משקצב עצמו בחר שלא להעלות אותה בעדותו. "בנפול גירסת ההגנה שסביבה נסב המשפט לכל אורכו", הם כתבו, "לא נוכל להיזקק לטענת ההגנה החלופית, המועלית רק על-ידי הסנגורים, והסותרת לחלוטין את גירסתו המקורית של הנאשם, שמעולם לא חזר בו ממנה. הנאשם דבק בגירסתו המקורית והעקבית ולפיה לא היו דברים מעולם, והוא רק מעלים עין ומאפשר לסנגוריו, בשתיקתו הרועמת, להעלות לאחר תום שמיעת הראיות טענה חלופית, לה כלל אינו מסכים".
זוהי מומחיותו של קצב לתחומים אפורים: אם בית המשפט היה מקבל את טענת ההגנה החלופית, ואולי אף מזכה אותו מאשמת האונס וקובע כי לכל היותר התקיימו יחסי מין בהסכמה - יכול היה קצב לצאת מבית המשפט, ולומר לכל המיקרופונים כי הוא ממשיך לדבוק בגירסתו שלא היו דברים מעולם - וכי מעולם לא אמר אחרת בעדויותיו, לא במשטרה ולא בבית המשפט.
החנינה
הדוגמה השלישית לכך עשויה לבוא לאחר שיסתיימו כל ההליכים המשפטיים במסלול הפלילי - ערעור לבית המשפט העליון, בקשה לדיון נוסף בהרכב מורחב, בקשה למשפט חוזר.
ככל שאכן ייגזר מאסר בפועל על קצב - ולפי שעה לא נראית כל אפשרות אחרת - עשויה לקום דרישה שהנשיא השמיני יקבל חנינה מידיו של הנשיא התשיעי, שמעון פרס. אלא שיש שני כללים יסודיים בתחום החנינות: הבקשה לחנינה צריכה לבוא מטעם העבריין המורשע עצמו, וצריכה להיות גלומה בה גם הודאה בעבירות, חרטה על המעשים ובקשת מחילה.
יש להניח כי קצב ינסה להפעיל אישים המכהנים בזירה הציבורית, לפתוח במעין קמפיין תקשורתי למען חנינה לנשיא לשעבר. אפשר שמכתבים ברוח זו אף יישלחו לנשיא פרס, ויועברו לבדיקה במחלקת החנינות במשרד המשפטים.
אלא שגם אם קצב עצמו יימנע מלהודות בעבירות שבהן הורשע, ולא ייטול אחריות ציבורית, משפטית ומוסרית על הפשעים שביצע - הוא עשוי למצוא קונסטלציה משונה, שבה מצד אחד הפניות לחנינה לא יבואו מצידו וכך יוכל להמשיך לטעון פומבית, ומן העבר השני בקשות אלה ייבחנו כאילו הוגשו מטעמו. מומחה לתחומים אפורים.
אבל עוד הרבה לפני דיונים על חנינה, אמור קודם כל להיגזר דינו בבית המשפט המחוזי. לפני הכרעת הדין הוזכרה שאלת הקלון. אלא שמאחר שקצב הורשע באופן חד-משמעי בביצוע מעשי אונס, הופך הדיון בנושא הקלון למיותר.
בשלב הטיעונים לעונש התביעה תדרוש קלון, ובית המשפט יפסוק קלון. ספק אם סנגוריו של קצב יעזו אפילו להתווכח בשאלה זו. אין סרט כזה, של הרשעה בעבירת אונס, בלא שייקבע כי יש קלון במעשיו.
מיד לאחר גזר הדין, שיכלול קביעת קלון, אמורה להתכנס ועדת הכספים בכנסת ולשלול מקצב את ההטבות הכספיות הנלוות למעמדו כנשיא לשעבר. חסל סדר לשכה, רכב, תקציב אירוח, נהג ומזכירות. הפנסיה שלו, בגובה שכרו של נשיא, והביטוח הרפואי לא יישללו, בהיותן זכויות מוקנות.
מלבד הקלון, הרכיבים הנוספים שבהם יעסוק גזר הדין הם שאלת המאסר, ושאלת הפיצוי למתלוננות. חלק מהמתלוננות הודיעו בימים האחרונים, באמצעות עורכי דינן, כי הן שוקלות להגיש תביעת פיצויים נגד קצב, בעקבות הכרעת הדין. אלא שלגבי רובן צפויה להן הפתעה לא נעימה בהמשך הדרך. על רוב התביעות הללו חלה התיישנות זה מכבר.
א' ממשרד התיירות, למשל, מנועה מלהגיש תביעת נזיקין נגד קצב: תקופת 7 השנים להגשת תביעה כזו חלפה זה מכבר, משהתקיפות המיניות כלפיה בוצעו בשנת 1998.
לעניין זה חשיבות מיוחדת בשלב הטיעונים לעונש במשפטו של קצב, שכן החוק מאפשר לבית המשפט לפסוק לנאשם פיצויים לטובת המתלוננות כבר במסגרת המשפט הפלילי.
הפיצוי לטובת א' ממשרד התיירות יצטרך איפוא להיות גבוה במיוחד, מתוך הנחה שהיא לא תוכל לתבוע במקביל את קצב בהליך אזרחי. ל' מבית הנשיא, לעומתה, תוכל להגיש תביעה עצמאית, אם תבחר לעשות זאת.
המאסר
תמצית הכרעת הדין, שפורסמה ביום חמישי, היא גורפת ונטולת ספקות. אפשר שהמסמך המלא של הכרעת הדין יתגלה כמעלה ספקות גם בגירסאות עדי התביעה, והכולל אמירות פחות חד-משמעיות לטובת התביעה ולחובת הנאשם. גישה מאוזנת שכזו עשויה להתגלות גם בגזר הדין.
בית המשפט יידרש לאזן בין השיקולים להחמרה בדינו של קצב לבין השיקולים להקלה, כמו למשל חלוף הזמן הרב שבין המעשים לבין ריצוי העונש וכהונתו הציבורית ארוכת השנים העומדת לזכותו.
טיעוני ההגנה מן הצדק של סנגוריו, שבבסיסם הטענה כי קצב שילם מחיר יקר בזירה הציבורית ונשפט על-ידי התקשורת, נדחו אמנם בשלב הכרעת הדין, אך הם עשויים למלא תפקיד משמעותי בשלב גזר הדין ולשחק לטובתו של קצב.
שופטי בית המשפט המחוזי תלו כמעט את כל הנמקותיהם שהובילו אותם למסקנות המרשיעות, על ממצאי מהימנות - התרשמותם הבלתי אמצעית של השופטים. בפשטות, על העובדה שבחרו להאמין לגירסאות המתלוננות, שחוזקו גם בעדויות נוספות תומכות, ולדחות לגמרי את גירסתו של הנאשם. מצב שכזה מקשה מאוד על ערכאת הערעור להתערב במסקנות השיפוטיות ולהפוך את התוצאה.
אלא שסנגוריו של קצב טוענים כי בהכרעת הדין כלולות לא רק מסקנות עובדתיות, אלא גם רכיבים משפטיים עיוניים, שבהם שופטי בית המשפט העליון דווקא יכולים להתערב ללא קושי.
הם צודקים באופן חלקי: הכרעת הדין רצופה בחירות משפטיות שעשו השופטים. דוגמה לכך אפשר למצוא בהחלטתם לפסול את קבילותו של דיסק ההקלטות שהגישה ההגנה לבית המשפט, ובו קטעי שיחות שקיימה א' ממשרד התיירות עם אורי יואלי, חברו של קצב, בשנים 2000-2001.
מדובר בקטעים משבע שיחות שבהן נשמעת א' מדברת על רצונה לחזור לעבוד עם קצב, הפעם במסגרת כהונתו כנשיא. השופטים אמנם דנים בהכרעת הדין בתוכן השיחות המוקלטות, אך בסופו של דבר הם בחרו שלא לקבל כלל את השיחות הללו כראיה, זאת לאחר שהתברר במהלך המשפט כי מדובר ב"ראיה משנית" - השיחות נצרבו על הדיסק מתוך קלטות, שעליהן הקליט יואלי את שיחות הטלפון.
"מדובר במספר קלטות-מיני", נימקו השופטים, "שעליהן הקליט יואלי את שיחותיו עם א', בתוספת שירים שהוקלטו בין לבין, שעה שבדיסק שאותו ביקשה ההגנה להגיש מופיעות רק שבע שיחות שהוצאו מהקשרן, וכל המאזין להן מבין כי עסקינן בעבודת בישול ועריכה. העובדה שקלטות המקור נעלמו, על-פי הנטען, מעבר לים, וכי התמליל נעשה מתוך ראיה משנית לראיה משנית, הוסתרה על-ידי הנאשם ונתגלתה רק בחקירה הנגדית. לא ייפלא איפוא שלא התרנו את הגשת הדיסק כראיה כשרה".
זוהי נקודת חולשה בהכרעת הדין. אם יבחר בית המשפט העליון להפוך את ההחלטה הזו ולאפשר את הגשת דיסק השיחות במסגרת ראיות ההגנה - הדבר עשוי להטות את המאזן הכללי הנוגע למכלול הראיות העוסקות במהימנותה של א' לעבר קו הספק הסביר.