בימים כתיקנם, הפנסיה אינה מעניינת את רוב הישראלים. ואין בכך פלא. בעשרות השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל, הייתה השפעתו של החוסך הבודד על עתידו הפנסיוני מוגבלת ומצומצמת.
העניין כולו היה מסור בידי המעסיק או בידי ועד העובדים, והבדלי התשואה הקשורים להחלטות העובד היו זעירים. עסקת הפנסיה הבסיסית הייתה פשוטה וטובה.
אלא שכללי הפנסיה השתנו לגמרי בעשור האחרון. שינויים אלה הם תוצאה של סדרת מהלכים ארוכה שביצעו ממשלות שרון, אולמרט ונתניהו. במסגרת תהליך זה, הועלה גיל הפנסיה, הולאמו קופות הפנסיה הוותיקות ונמכרו הקופות החדשות. בנוסף, נמכרו קופות הנאמנות והגמל שניהלו הבנקים והועברו לידי חברות הביטוח.
אבל השינוי העמוק ביותר בשוק הפנסיה נערך בחטף. לפני כ-7 וחצי שנים, ב-4 באוגוסט 2003, בתיקון מס' 3 לתקנות מס הכנסה התשס"ג, בניסוח המובן ליודעי ח"ן, שלח שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, באופן חד-צדדי את חסכונות הפנסיה שלנו אל שוק ההון.
שינוי, ששירת את יעדי הממשלה והמגזר העסקי, אבל היה מנוגד לצרכים של החוסכים. מטרות השינוי היו: הוזלת המימון הממשלתי באמצעות הפחתת הריבית המובטחת, והיחלצות ממחנק האשראי שהכביד בעת ההיא על המגזר העסקי.
ערב השינוי הייתה הפנסיה של האזרח אחוזה בעבותות של גורל עם מצבה הכלכלי של ישראל. האזרח הפנה חלק ממשכורתו לפנסיה על צורותיה השונות, קרן הפנסיה הלוותה את הכספים למדינה, שהתחייבה להחזירם צמודים למדד ובריבית גבוהה. באותה עת היו 94% מכספי הפנסיה שלנו מצויים בערבותה של המדינה, באמצעות הנפקת איגרות-חוב מיוחדות. חתימתו של נתניהו על הצו הסירה מהממשלה את האחריות הישירה על הפנסיה של האזרחים. לאן עברה אחריות זו?
המלצות ועדת המומחים של 'כנס קיסריה' מ-2002, שכללו כתנאי להעברת כספי החיסכון הפנסיוני להשקעות בשוק ההון גם קיום רשת ביטחון לחוסכים, וגם הקמה של מנגנון בקרה ציבורי להשקעות, טרם מומשו. כיום כ-25% מתיק הנכסים של קרנות הפנסיה המקיפות מושקעים במניות ובאיגרות-חוב קונצרניות, ועוד כ-20% מושקעים בחו"ל.
הריבית האפסית על השקעות בטוחות השוררת בעולם, חובטת בתשואות לטווח ארוך של קרנות הפנסיה. המשך המצב הנוכחי, יחייב פגיעה בזכויות העמיתים בקרנות הוותיקות ובתשואות של הקרנות החדשות. כך הפכה קרן הפנסיה לקרן הצבי.
המשבר העולמי והשלכותיו הדגישו את הצורך בגוף פיקוח אחד למערכת הפיננסית. מאחורי הקלעים בירושלים, מתנהל מאבק בין המפקחים השונים על מבנה הרגולציה העתידית. שלושה גופים מפקחים היום על מרכיביו השונים של שוק ההון. בנק ישראל מפקח על התאגידים הבנקאיים, משרד האוצר מפקח על חברות הביטוח, קרנות הפנסיה וקופות-הגמל, ורשות ניירות הערך מפקחת על החברות הציבוריות, קרנות הנאמנות והבורסה.
הממונה על שוק ההון באוצר, שהוא המפקח על הפנסיה, הוא החלש בין גופי הפיקוח. לממונה יש סמכויות איסוף מידע מצומצמות, כפיפותו לאוצר מגבילה את עצמאות פעולתו, ומספר המפקחים נמוך יחסית למספר הגופים המפוקחים.
חוק בנק ישראל החדש, שנחקק אשתקד והסדיר את מטרות הבנק המרכזי, קבע את התמיכה ביציבות המערכת הפיננסית רק כמטרה שלישית, לאחר הבטחת יציבות מחירים ותמיכה במדיניות הממשלה. השמירה על תשואה לטווח ארוך ועמלות נמוכות, אינה יעד של אף אחד מגופי הפיקוח הקיימים.
הדיון שמתקיים בדלתיים סגורות במבנה הפיקוח החדש על שוק ההון, מתקיים ללא שיתוף נציגיהם של החוסכים, וללא מתן ביטוי לצרכים שלהם. המערכת הפוליטית לכודה על-ידי שתדלנים, ואינה מצליחה לשמור על האינטרסים של החוסכים.
יש צורך דחוף להקים גוף אזרחי חזק, שישמיע את קולם של החוסכים לטווח ארוך ויבטא את צרכיהם. אחרת ייאלצו החוסכים להסתפק בתפילה והפנסיונרים לעתיד ישתכרו אל צרור נקוב.
הכותב הוא דוקטורנט לכלכלה באוניברסיטת תל אביב וחבר ב"הדמוקרטים"