מדד המחירים לצרכן שפורסם ביום שישי מאפשר לסכם את 2010: במבט לאחור, לא חרגה האינפלציה אשתקד מגבולות סבירים. אבל במבט קדימה, הדברים אינם כה ורודים, ולבנק ישראל תהיה דילמה קשה: להשאיר את הריבית על כנה, או להעלותה ולגרום לעוד ייסוף של השקל. עליית מדד של 0.4% אינה דבר של מה בכך, ועיון בגורמי העלייה מראה כי היא נגרמה בעיקר בשל התייקרות מוצרי הלבשה והנעלה, שירותי תקשורת ו...מלפפונים. ב-2010 כולה ממלאות הסחורות הבסיסיות - כגון דגנים ומתכות - תפקיד חשוב בהתייקרויות. המשמעות היא שהביקוש הגואה בסין, בתוספת ירידת ערכו של הדולר בעולם, גורמים לאינפלציה עולמית שתוצאתה אינפלציה לחוצת-הוצאות בישראל.
וזה מביא אותנו לעובדה שלעתים, כאשר יש התייקרויות חריגות, יש מי שמטילים ספק בנתוני האינפלציה שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) מדי חודש בחודשו, מאז ספטמבר1951. ספקות כאלה גואים בעיקר כאשר מתייקרים בחדות פריטים שצרכנים רבים חשופים למחיריהם באופן יומיומי - כגון עגבניות ודלק. האם יש בסיס לספקנות הזו?
מספרי אינדקס הם חיות מורכבות
עליית המחירים נמדדת כאינדקס. כל מי שעוסק בכלכלה ובסטטיסטיקה יודע, שמספרי אינדקס הם חיות מורכבות, שיש להן בעיות רבות. אלא שאין לנו דרך חלופית למדידת האינפלציה, וכך גם למדידת השכר הממוצע ועוד משתנים כלכליים רבים. לכן, השאלות בדבר תקפות המדידה צריכות להישאל במסגרת המדידה עצמה. אין טעם לבקר את שיטת המדידה, כל עוד אין למבקר הצעה למדידה חלופית.
מדד המחירים לצרכן מודד את המחיר הממוצע המשוקלל (מיד נסביר את ה"משוקלל") של סל הצריכה של משק בית ממוצע. הסל הזה מחושב כממוצע של משקי בית, שצריכתם נמדדת במסגרת סקר הוצאות המשפחה. נקל לדעת מתי מתבצעים הסקרים הללו: בכל פעם שמשתנה שנת הבסיס של המדד. משמעות הדבר היא ששנת הבסיס החדשה היא זו שבה בוצע סקר הוצאות משפחה חדש.
לסקרים התקופתיים הללו יש סיבה טובה מאד: הרכב סל הצריכה משתנה לאורך זמן. קוראים שעברו את גיל 50 יהרהרו לרגע מה היו קונים במכולת לפני 30 שנה, ומה הם קונים בסופרמרקט כיום. פעם היו בסל הצריכה פריטים כמו נפט לתנורי חימום, מקלטי רדיו וגרמופונים. אלה נעלמו כמעט לחלוטין מסל הצריכה.
לא רק זאת: סל הצריכה גם מתעדכן בשל התקדמות טכנולוגית. הרי לא טלפון לחצנים דיגיטלי כטלפון חוגה (שכבר נהפך פריט אספנות). ומחשבים אישיים לא היו כלל עד לפני 25 שנה.
וכעת, הסבר ל"משוקלל" - משוקלל, משום שהסל מורכב מקבוצות של מוצרים ושירותים, כגון מזון, דיור, חינוך ותרבות, שלכל אחד מהם משקל מסוים בסל הצריכה. למשל, בעדכון האחרון משקל המזון ללא ירקות ופירות עמד על 14.8%, ואילו משקל הדיור עמד על 20.7%, ומשקל אחזקת הדירה על 10.6% (כן, לא טעיתם - משקל הדיור, כולל אחזקה, מגיע לכמעט שליש מסל הצריכה). המשקלות הללו מובאים בחשבון בעת חישוב ממוצע מחיר הסל.
משקל המים
ועתה אפשר לחזור לעניין הנרגנות: מה מפריע לעתים לחלק מן האזרחים במדידת האינפלציה? ובכן, הסוד נעוץ במשקלות. אמרנו שבסל הממוצע הכללי, משקל המזון ללא ירקות ופירות מגיע ל-14.8%. אבל בסל הצריכה של החמישון התחתון מבחינת ההכנסה של משקי הבית, מגיע משקלו של הסעיף הזה ל-19%, בעוד שבסל הצריכה של החמישון העליון, תופס הסעיף הזה רק 11.5%. הגרף המצורף מראה את פערי המשקלים הללו בין שני החמישונים האמורים בכמה קבוצות צריכה מרכזיות.
הגרף מראה את מה שניתן היה לצפות לו: משקלותיהם של מרכיבי הצריכה שאנו רואים אותם כ"חיוניים", גבוהים יותר בסל הצריכה של החמישון התחתון, ואילו אלה שאנו רואים בהם "מותרות", גבוהים יותר בחמישון העליון. בולט במיוחד הפער הגדול בין שני החמישונים בסעיף תחבורה ותקשורת. זה נובע, כמובן, מכך שבחמישון העליון יש אחוז גבוה יותר של בעלי רכב פרטי, במיוחד רכב פרטי מפואר יחסית, מאשר בחמישון התחתון.
היות שלא כל המחירים עולים באותו הקצב, הרי שסלים שבהם משקלותיהן של קבוצות הצריכה שונים זה מזה, יתייקרו בקצבים שונים. ואכן, מינואר 2008 ועד נובמבר 2009 התייקר הסל של החמישון העליון ב-9.3%, אבל הסל של החמישון התחתון התייקר ב-11%. מתקבל על הדעת, שהדבר נובע מכך שקבוצות שכינינו "חיוניות" התייקרו בקצב מהיר מקבוצות שכינינו "מותרות". ואמנם, בעוד שירקות ופירות בסל החמישון התחתון (גם בתוך הקבוצה יש הבדלים בהרכב בין החמישונים. למשל, לחמישון התחתון יותר עגבניות, לעליון יותר תפוחים) התייקרו מינואר 2008 עד נובמבר 2009 ב-11%, הרי שהתחבורה והתקשורת שבסל החמישון העליון התייקרו רק ב-2.8%.
מה שתפס כותרות בשבועות האחרונים הוא מחיר המים. משקל המים בסל הממוצע הוא בסך הכול מעט יותר מ-1%. זהו משקל כה נמוך, שמשק בית עם הכנסה ממוצעת בקושי ירגיש בשינוי מחירו. אבל בסל של משקי בית בעלי הכנסות נמוכות, משקל המים עשוי להיות כפול ויותר מכך. וגם צריך להביא בחשבון שהתייקרות מהירה ביחס של המים, תגרום לגידול משקל המים בסל הצריכה. אף שכל זה עדיין אינו דרמטי, בכל זאת קל יותר להבין מדוע בעלי הכנסות נמוכות מתקוממים נגד ההתייקרויות התכופות של המים, ומדוע חברי הכנסת שמזוהים כמגני החלשים ממהרים להתייצב לימינם. כללו של דבר: אין ברירה אלא להסתמך על מדידת האינפלציה בידי הלמ"ס.
* הכותב הוא פרופסור בחוג לכלכלה חקלאית ומינהל באוניברסיטה העברית
