הפעם קצת קשה לי לכתוב. בדרך כלל המילים נשפכות ממני בקלות, זורמות בשמחה ובבעבוע, כמו ברז סודה בחדר אוכל בקיבוץ. הפעם אני קצת תקוע. אצבעות ידי שאוחזות בעט נוקשות וכואבות. כבר שבוע שאני נמצא באי קו לאנטה. נסעתי ללמוד עוד קצת על הבישול התאילנדי, ובדרך גם קצת לנוח.
מפרץ קטן, בונגלו שפונה אל המים. בערסל התלוי לפתחו אני שוכב בשעות בין הערביים ומתבונן אל השקיעה, ממש לתוך השמש האדומה ואל העננים הכתומים-ורדרדים. מיקי איתי. מסביבי גדלים שיחי אננס אימתניים. ארבעה-חמישה מטרים גובהם. עץ תמרהינדי אחד עצום, ופה ושם פזורים עצי קוקוס. מעורסל ומתנדנד אני מביט אל השמש הארגמנית, וחושב על כך שהפעם הראשונה שבה באתי לארץ האננסים הזאת הייתה כבר לפני עשר שנים. שלוש שנים ברציפות הגעתי לכאן. בדיוק אחרי המונסונים ולפני החום הגדול. תמיד בחורף אצלנו.
עשר שנים זה כלום ביחס לנצח, ודי הרבה במונחים האנושיים הקטנים שלנו. הייתי אז בן 38, ועם הרבה יותר שערות מעל המצח. הניסיון להשוות בין מי שהייתי אז לבין מי שאני היום קורע אותי. אולי מפני שתאילנד היא לא אותו מקום שאני זוכר. גם היא התברגנה. הבונגלו עם גג הקש ועלי הקוקוס שזורי הבמבוקים הולבש בפח וברעפים. המפרצים השוממים והקסומים נמלאו ריזורטים מפוארים. גם האוכל שמגישים במסעדות לתיירים כבר הותאם לחך המערבי, וכמעט שאינו חריף. אתה צריך לבקש שישימו פלפל חריף כדי להרגיש את טעמו המקורי של האוכל.
הגלים עדיין ניתכים אל החוף ומפיקים מוזיקה אלוהית. השמש מלטפת בעונג את עור הפנים. אבל בכל פעם שאני מזמין שיק אננס אני מרגיש איך האשמה מטפסת בגרוני, וקולו של המבוגר האחראי לוחש לי שרמת הסוכר שלי גבוהה מדי גם ככה.
התאילנדים שמים סוכר כמעט בכל מנה. אולי משום שמתיקות מאזנת את חריפות הפלפלים החריפים. אתם חושבים שפולנים מבשלים עם סוכר? חכו עד שתגיעו לפה. יומיים אחרי שהגענו לחוף הנדיר הזה, החלטתי להגיע לשוק ש"בעיר הגדולה", כדי לקנות אננסים. בפעמים הקודמות שבהן הייתי בתאילנד לא העזתי לשכור טוסטוס. הפעם מיקי שכר עבורנו טוסטוס אחד, אוטומטי.
מיקי לא רכב על טוסטוס מימיו, ואני לא עליתי על הדבר הזה כבר 25 שנים. כשחייתי בדרום צרפת קניתי לי הונדה 125 קטנה וממזרית, ונהגתי עליה כאילו הגסטפו רודף אחריי. מובן שכמעט נהרגתי כמה פעמים. מאז לא העזתי לעלות על אופנוע. עלינו על הטוסטוס בלי קסדות. הרגשנו הרפתקנים צעירים, והרוח ליטפה לנו את הפנים וציננה מעט את החום הכבד. ואז, באחד מהעיקולים בדרך חזרה מהעיר, באה מולנו משאית בנסיעה מהירה, והידיים התבלבלו. במקום להאיט האצנו, ובמקום להמשיך בסיבוב - גלשנו והתהפכנו ונגררנו על הכביש אל השוליים.
זה היה כל-כך מהיר, שהחיים לא הצליחו לעבור לי מול העיניים, כמו שנהוג להגיד. שכבתי על האדמה בהלם. הרמתי את הידיים, וראיתי שזרזיפי דם קטנים גלשו במורד הזרועות. אבל הבנתי שאני חי ושיצאתי בחסד. מיקי התרומם מהאדמה לפניי והסתובב סהרורי. הסתכלתי עליו, וראיתי שדם מכסה לו את הרקה השמאלית. עצרו לידינו אנשים נחמדים והציעו לקחת אותנו לבית החולים. סירבנו. התחלנו לחפש את המשקפיים שנפלו לנו בתאונה, ואחרי כמה דקות האנשים הטובים מצאו את מסגרות המשקפיים, וגם את העדשות שהתפרקו מעוצמת המכה.
הסתכלתי על מיקי, וראיתי שהוא נחבל הרבה יותר רציני ממני. הברך שלו דיממה, הזרועות, הראש. מיקי היה גיבור. הוא עלה על הטוסטוס והרכיב אותי בדרך חזרה. עצרנו מול קליניקה של אחות שהתגלתה כמלאכית ממש. אני יצאתי במזל גדול עם שפשופים ושריטות בידיים, אבל העין של מיקי התנפחה ונהייתה סגולה וכחולה. האחות סיפרה שיש המון תאונות אופנוע עם תיירים.
כשהגענו בחזרה לחוף, הוצאתי את האננסים מהתרמיל. הם היו גדולים ומפתים. הנחתי אותם על השולחן ונרדמנו מיד כמו שתי אבנים. בבוקר גילינו שמיקי לא מסוגל לדרוך על הרגל. הברך שלו הייתה נפוחה וסירבה להתכופף אפילו טיפ-טיפונת. העין הייתה בכל צבעי הקשת, והאננסים היו מלאים נמלים. שטפתי אותם מתחת לזרזיף המים במקלחת ואכלנו בשקט. מתיקותם השכיחה לרגע את הכאבים.
במשך ארבעת הימים שעברו מאז אנחנו שוכבים על הערסל ומסתכלים על הגלים. השמש באה והולכת, ואנחנו קוראים וקוראים (וזה המקום להמליץ על ספר מדהים, "המדונה של הרוצחים"), ובין ספר אחד למשנהו אנחנו גם אוכלים עוד סלט פפאיה ועוד קארי עם חלב קוקוס ועוד לאסי, שבא מהודו בכלל, ועוד שיק מהפרי האלוהי הזה. לא סובלים. הפצעים שלי, שהיו מינוריים מלכתחילה, כבר כמעט הגלידו. מיקי מתקשה ללכת ודואב ביותר, אבל מקפיד להגיע בכל יום לקליניקה של האחות, שמחליפה לו תחבושות ומטפלת בו בכפפות של משי. היה לנו מזל גדול.
וככה יצא שהיום בבוקר יצאתי לצעדה על החוף, מתעלם מהאצבע הסגולה ברגל וחושב שבעצם התאילנד הזאת נשארה מקום מקסים, ושגם אני התברגנתי בעשר השנים שחלפו מאז שבאתי לפה בפעם הראשונה. נראה שזה סדר החיים, ובלי מצמוצים ובלי הכאה על חטא חסודה וצדקנית. התיישבתי לשולחן מתחת לשיחי האננס הגדולים, והזמנתי לי לאסי אננס. לא חשבתי על הסוכרים ואפילו לא על הלבלב שלי, חשבתי רק כמה שזה טעים וכמה שהחיים יפים.
מתכונים
סלט אננס
חומרים: 1 אננס גדול ולא בשל מדי, 1 כוס עלי נענע מופרדים, 4 כפות אגוזי קשיו קלויים ושבורים, מיץ מלימון אחד בשל, 1-2 פלפל אדום חריף קצוץ דק, 15-20 שרימפס בינוניים קלופים ומנוקים, 1 כף דבש, מלח ים גס לפי הטעם.
הכנה: קולפים היטב את האננס וחותכים לקוביות קטנות. חולטים את השרימפס במעט מים רותחים מומלחים במשך פחות מדקה. מסננים ושופכים עליהם את מיץ הלימון והדבש. מערבבים עם הפלפל החריף הקצוץ וקוביות האננס. מוסיפים את עלי הנענע ובוזקים מלמעלה את אגוזי הקשיו. מגישים.
מרק קוקוס ואננס
חומרים: 1 ליטר מרק עוף ביתי מסונן, 250 סמ"ק חלב קוקוס, גבעול לימון גראס פרוס אלכסונית דק, 2-3 כפות נוזל דגים תאילנדי (אפשר לקנות בחנויות אסייתיות), 4 שיני שום מעוכות, 1.5 כוסות אננס חתוך לקוביות קטנות, 1-2 כפות סוכר, חופן קטן של עלי בזיליקום, חזה עוף חתוך לפרוסות דקיקות, חופן עלי כוסברה טריים, מלח ים (אם צריך, לפי הטעם).
הכנה: מחממים את מרק העוף בסיר בינוני. מוסיפים לו את חלב הקוקוס, נוזל הדגים, הסוכר, העשבים, השום והפלפל החריף. מוסיפים את קוביות האנס וחזה העוף הפרוס דק. מבשלים כמה דקות, טועמים ומתקנים טעמים אם צריך. מגישים בקערות אישיות עם עוד מעט עלי כוסברה מלמעלה ואורז מאודה בצד.