"אין פה שמחה, כי את מי בעצם ניצחנו פה?" - כך אומר היום (ד') עיתונאי "מעריב", קלמן ליבסקינד, שתחקירו מספטמבר 2008 חשף בראשונה את פרשת הקרקעות של יואב גלנט במושב עמיקם.
אותה חשיפה הביאה בסופו של דבר להחלטת ראש הממשלה אתמול (ג') שלא למנות את האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל הבא של צה"ל.
מאז החשיפה לא פסק "מעריב", רוב הזמן כמעט לבדו, ללוות את הפרשה, ושיקף קו ברור שקרא לא למנות את גלנט לתפקיד.
"זו לא היתה עבודה שלי לבד", אומר ליבסקינד בשיחה עם "גלובס", "אני חתום על התחקירים ועשיתי אותם, אבל העיתון נתן גב גדול מאוד. זה בן כספית והמערכת כולה שהאמינו בסיפור ודחפו אותו לאורך כל הדרך. אני לא כותב לעצמי בעיתון פרטי, והמערכת עשתה עבודת צוות מאוד גדולה".
- עם היוודע ההדחה, חשת בהישג?
"ברור שבמובן העיתונאי זה הישג, יש בזה סיפוק שהשורה התחתונה היא זו שהגענו אליה. חשבתי בוודאי בחודשים האחרונים, כשגלנט הפך למועמד, שזה צריך להיגמר ככה, ולצד זה אין פה שמחה. הובלנו למהלך שכך היה צריך להיגמר. העניין הזה הוא כבד-משקל, זה תפקיד חשוב ומכריע; ומצד שני, הקפדתי להזכיר שמדובר במישהו שהוא רב זכויות שראוי להערכה ולהצדעה, אבל זה לא צריך לבוא האחד על חשבון השני. מי שגרם לעוול לגלנט זה קודם כל הוא עצמו, ולצדו ראש הממשלה ושר הביטחון".
- אתה חושב שמלחמת העיתונים חידדה את הקמפיין שלכם נגד גלנט?
"לחלוטין לא. עולם התחקירים הוא עולם של עובדות, זה לא טור פרשנות, זה מסד של עובדות, ומ-2008 אנחנו סוחבים את התחקיר. גלנט לא סתר ולא ניסה לסתור עובדה אחת".
לדברי ליבסקינד, "מבחן השורה התחתונה מלמד שלא טעינו - גם היועץ המשפטי וגם מבקר המדינה מוכיחים את כל מה שכתבנו. מצד שני, יש בתקשורת חוסר פרגון מאוד גדול שכולנו מכירים אותו, ואני מתכוון לכל מה שקרה בשנה וחצי האחרונים.
"ההיבט האחד הוא ברמה האישית - אתה מצפה מעיתונאי לדעת לפרגן לעיתונאי שעושה עבודה, אבל זה ברמה האישית ולא מוריד דבר ציבורית. ההיבט השני הוא שבגלל חוסר פרגון נקברים סיפורים - וזה הופך להיות בעיה אסטרטגית - של 'ידיעות' ל'מעריב' או ההפך. אין צדיקים. היום ברור לכולם שזה חשוב, וההיבט הציבורי נפגע".
התעלמות מהמתחרים
ליבסקינד מתייחס לדברים לאור העובדה שמרגע הפרסום נחשב הדבר "לסיפור של 'מעריב'" - וזכה להתעלמות של כלי תקשורת מתחרים.
"כמעט כל התקשורת התעלמה, יש שני פרסומים בודדים - ב'ידיעות' ובערוץ 2, שהגיעו שבועות ארוכים אחרי, כשהעתירה הראשונה שלו נדחתה, והיה ברור שזה מטעמים טכניים. הם מצאו הזדמנות טובה להעלות את זה אז", אומר ליבסקינד.
- האם בסוף אתה מרגיש שזה מהלך שמקורו בתקשורת, או של יתר הגורמים המעורבים?
"ברור שהתקשורת הניעה את המהלך. לולא סדרת התחקירים לא היה קורה דבר. מצד שני, צריך שיהיה ברור שחברו מרכיבים שבלעדיהם הוא לא היה מתרומם - הנסיבות, ההתערבות המאוד פעילה של השר מיקי איתן שלמד את העניין, עתירת התנועה הירוקה תרמה, וגם מבקר המדינה".
ליבסקינד, הכתב החוקר הוותיק של "מעריב", שהיום הוא מאושיותיו הברורות, הפך לאחד מגיבוריה, אולי יותר משקורה לעיתונאים אחרים החושפים פרשיות. במידה רבה הוא נתפס בעיני רבים כתליין וזכה לביקורות על מניעיו האישים, לכאורה.
"בשבוע שעבר אמר לי תא"ל צביקה פוגל שאני הייתי חייל בפד"ם ולא הייתי מרוצה מתפקוד האלוף, ולכן החלטתי להדיח אותו. מישהו פה נפל על הראש. אני קורא מודעות בעיתונים עליי, ואני לא מכיר את האנשים האלה - אני לא יודע איך הרפז נראה, ואת אשכנזי פגשתי פעם אחת בתרגיל במילואים כשאשכנזי שאל מי המילואמניק הכי ותיק. כל הניסיונות להדביק לי דברים אחרים הם דברי הבל".