נתאר לעצמנו את ראיון הרדיו הבא בתוכנית תרבות עם מוזיקאי מפורסם, נגיד אביב גפן, על אלבומו האחרון:
מראיין: שאלה נוספת, אביב גפן. מתי עלינו לצפות לאלבום הבא?
גפן: כדאי לזכור, יואב, שאני ממשיך בקו שהתוויתי לעצמי בקשר לחומרים מסגנונות שונים ואף בנושא עירוב ז'אנרים מוזיקליים. אל תשכח שעוד בשנות ה-90 הייתי כוכב, ואפילו רשום על שמי קו רוקיסטי במוזיקה הישראלית. אני לא רוצה להתייחס לקריירה שלי בחו"ל כי היא אינה ממין העניין, אבל אני חושב שהעובדה שאני הוא זה שכתב לנינט את האלבום הראשון שלה מוכיחה כי מעבר לאיכויותיי כיוצר וזמר, יש בי גם את היכולת להעביר חלק מאיכויות אלה גם הלאה ואני...
מראיין: והאלבום, אביב?
גפן: ...חושב שלא יקרה כלום למוזיקה הישראלית אם נצא מהקיבעון היצירתי שאנו נתונים בו בימים אלה ונתחיל גם...
מראיין: אני מבין, אביב, שאנחנו צריכים לצפות לאלבום עוד בשנה זו?
גפן: אל תשכח ש...תראה, יואב. אני לא רוצה להתייחס לאלבומים כאלה ואחרים. אני חושב שעידן רייכל עושה עבודה נהדרת, וצריך גם לזכור עוד דבר: לא כל היוצרים הצעירים מקבלים כאן הזדמנות שווה. ועוד מילה לאביגיל רוז: גדולה. פשוט גדולה.
מראיין: תודה רבה, אביב גפן. מבזק ומיד חוזרים.
ראיון כזה לא היה מתקיים ברדיו בשום תוכנית, מפני שאם אלה היו התשובות של אביב גפן, הוא היה מאבד את הקריירה שלו ומורחק לאשפוז באיזושהי מחלקה. גם אם היה גפן מנסה להתחמק משאלה, הוא היה פשוט מתחמק ולא עונה תשובות מביכות מתוך כוונה להשיג הישגי תדמית באמצעות תשובות מזדמנות. זה היה פתטי ואפילו לא הגון.
תן לי, אל תשכח!
ובכן, מה שממש לא יעלה על הדעת שיקרה לאביב גפן, קורה גם קורה יום-יום בזירה אחרת, חשובה הרבה יותר, בראיונות הפוליטיים ברדיו. להלן חלק מראיון שקיים לאחרונה רזי ברקאי בגלי צה"ל עם שר הביטחון לשעבר עמיר פרץ, בנושא גזירות היוקר של הממשלה והמירוץ הצפוי לראשות מפלגת העבודה.
תחילת השיחה היתה דווקא עניינית. פרץ תקף את מדיניות נתניהו ושטייניץ, תרם "אל תשכח" אחד, ובגדול הדבר נשמע כמו שיחה. אבל אז עשה רזי ברקאי את מה שהוא יודע לעשות, וכשפרץ הזכיר את עופר עיני, שאל אותו אם הוא מחמיא לו. פרץ ענה שבוודאי, ואז, בלהט דבריו, העיר ברקאי הערה. מכאן ואילך נשמע הריאיון כך:
רזי: אל תגיד שחזרתם לדבר ביניכם?
פרץ: אני לא חושב שהעניין הוא דיבורים כאלה או דיבורים אחרים (דווקא כן. זו בדיוק היתה השאלה). אני כל חיי מעולם לא סטיתי מתפיסות עולמי (מה זה קשור?). אני חושב שהעובדה שההסתדרות מקבלת הזדמנות לחזור ולהיות תנועה חברתית... אל תשכח... תנסה רגע לעשות איזה אזכור קטן (הבנו. הכוונה היא שרזי לא ישכח). רוב המאבקים החברתיים שהתנהלו בתקופה בה כיהנתי כיו"ר ההסתדרות, מאבק הנכים, מאבק העיוורים, מאבק החד-הוריות (אכן, וואחד כהונה זו היתה), כולם התנהלו כאשר ברור שההסתדרות היא הגורם החברתי שצריך להתניע את העניין, ומאוד כאב לי שבשנתיים האחרונות, באמת (כן. באמת באמת כאב לך. כאבי תופת), המלכודת הזאת שההסתדרות היתה בה כחלק מהממשלה, גרמה לה להיות משותקת.
רזי: ...תגיד, כבר החלטת לגבי ספטמבר? אתה מתמודד?
פרץ. אני רוצה לומר עוד משפט אחד. תראה רזי, קרו פה 3 מהלכים... (סליחה? מה זה?!)
רזי: לא, אל תיכנס אתי עכשיו ל-3 מהלכים...
פרץ: לא לא, תן לי תן לי (מה זה זה?). יש אנשים שעבדו מאוד קשה. וזה לא הוגן שבסערה הזאת פתאום ישכחו אותם. אל"ף, אני חושב שמרכז השלטון המקומי ניהל מאבק חשוב בעניין של מחירי המים, וצריך להגיד להם כל הכבוד (נו, יופי. עשית כבר שירות למישהו, או משהו), דבר שני, אני חושב שהתנועה האותנטית הזאת שקמה נגד מחירי הדלק (מנהיג חברתי, ללא ספק)... ולכן, מעבר לפוליטיקה יש פה כמה גופים אותנטיים שזה בשורה מאוד חשובה למדינת ישראל, ואני שמח שהיום כולם ביחד חוברים לחזית חברתית שתגן על מעמד הביניים שתפסיק להחליש את החלשים...
רזי: אתה רץ ומתמודד?
פרץ: לא לא לא (אה, אתה לא רץ?). אני ממשיך להיאבק (מי ביקש ממך להיאבק? איך בדיוק אתה נאבק, מתראיין ואומר שאתה נאבק?). אני רואה את עצמי מי שניהל את המאבק כל חייו על עליית שכר המינימום (יואו, כמעט שכחנו). לצערי, שהיום בעד שכר המינימום, עזרו לטרפד לי את החוק...
רזי: ספטמבר, אדוני! לא קיבלתי תשובה לגבי ספטמבר.
פרץ: אני אחליט בבוא העת (יופי. מה היתה הבעיה להגיד את זה לפני 5 דקות?). אני חושב ש... יש לי... בהחלט... מה שנקרא... דרך משלי לקבל החלטות מסוג זה (למה צריך דרך מיוחדת? מה הבעיה בדרך הרגילה?)... אני... שמרתי על מעמד ממלכתי של להיות... מה שנקרא... מאחור כדי לגבות כל מיני מהלכים שהיו במדינה הזאת (או, זה כבר מסקרן. אתה מתכוון למשהו שקשור למהומות במצרים? מרוץ החימוש?), ובוודאי, אני חושב, ש... התפיסה הזאת הוכיחה את עצמה (אכן הוכיחה. תראו לאן המדינה הגיעה), לא צריך תמיד להעמיד את הדברים האישיים לפני הדברים האידיאולוגיים...
ובכן, כל זה אינו חדש. פוליטיקאים נהגו מאז ומתמיד להטות ראיון לצורכיהם. הטענה הזו הפכה כבר לקלישאה. השאלה היחידה היא זו: 2011. פייסבוק. טוויטר. בלוגים אישיים. תקשורת שמשנה את פניה בקיצוניות. לא נמאס? לא יצא כבר מכל החורים?
באמת אי-אפשר להוציא מהחוק את שיחות העינוי הללו, בהן המראיין משיל ממשקלו והמרואיין שם עצמו ללעג?