בחורף הזה הערוגות שלי הגדילו לעשות, ובין רגביהן גדלו אין-סוף צנונים וצנוניות בשלל צבעים. במהלך השנים אספתי לי זרעי צנונים ממינים שונים. בשיטוטיי בטורקיה השגתי זנים של צנונים קווקזיים שחורים וחריפים, ביקורי בפריז הביא באמתחתו זרעי צנוניות לבנבנות חמאתיות, וייטנאם תרמה צנונים לבנים מתקתקים, וסתם כך, לא יודע איך, הגיעו אליי זרעים של צנונים ורדרדים ארוכים-ארוכים וגם זרעי דייקון, הצנון היפני המדהים.
את כל האוצר הזה טמנתי באדמה בסתיו האחרון, וכבר חודשיים שאני זולל צנוניות וצנונים. מכיוון שהיו כל-כך הרבה צנונים, לא הספקתי להוציא את כולם מהאדמה כשהיו קטנים, וחלקם גדלו ותפחו ושתו עוד ועוד מי גשמים, והפכו לנפילים. לפני כמה ימים הוצאתי צנון במשקל 1.2 קילוגרמים, שהיה להפתעתי מתוק לחלוטין. חלק קטן מהזנים המקדימים כבר פורחים, ואני מלקט את פרחיהם לסלטים שלי. גם תרמילי הזרעים נכנסים לווק שאני מקפיץ בו תבשילים.
עולם הצנון התגלה כלא פחות עשיר ודרמטי מעולם הענבים והזיתים, אבל לא רק על צנונים רציתי לדבר היום. יש גבול כמה אפשר לדבר עליהם. בסופו של יום, צנון הוא צנון וצנונית היא צנונית. אין בכוונתי להתפייט על הצנון כמו שאחדים מהקולגות שלי מתפייטים על עגבניות שגדלו בחגווי סלעים, רגע אחרי שהם מקבלים את משלוחי הארגזים מהירקנים. בשלב מסוים זה נהיה פתטי.
רציתי לספר לכם בכלל על יום שישי האחרון, שבבוקרו נסעתי לחיפה, לבית הספר הדמוקרטי, שם לומדת מאיה, האחיינית שלי. התבקשתי לבוא ולדבר מול התלמידים. כבר כשנכנסתי לבית הספר הרגשתי שזה מוסד שונה מאוד מבית הספר היסודי שבו למדתי אני, לפני עידנים. הילדים נראו מאושרים וחופשיים.
עודד, המורה המיתולוגי של מאיה, ערך לי סיור בין בריכות הדגים וכלוב הציפורים הענקי שהתלמידים בנו בעצמם. במסדרונות ובכיתות הלימוד ילדים קטנים ובוגרים יותר שיחקו יחד. הייתה שם אנרגיה מטורפת. אחר כך הגענו לבימונת פיצפונת שעליה מיקרופון. כמאה תלמידים ישבו מולה בשורות צפופות. לא היה צריך להיות גאון כדי להבין שאני צריך לעלות על הבמה.
הילדים הכינו שאלות מראש: איך התחלת לבשל? מה המאכל הכי מוזר שהכנת? האם נכשלת פעם במנה שהכנת? שאלות שאני רגיל לענות עליהן. אבל אז באה השאלה הקרדינלית: מה היה החלום שלך כשהיית ילד? מה רצית להיות? האם הגשמת את החלום הזה? ומיד אחריה השאלונת התמימונת - מה החלום שלך עכשיו, בימים אלה?
חייכתי, ואמרתי את מה שאמרתי על החלום להיות שף, החלום להיות אופה ולעשות לחם עם חורים גדולים ועם קרום קשה, החלום להקים מסעדה ולהכין את הסלט הכי-הכי טעים. סיפרתי על החלום לבוא לגליל ומה עשיתי איתו, אבל אחר כך קצת נתקעתי, כי לא הייתי סגור לגמרי על מה החלום העכשווי שלי. השאלות המשיכו ובאו והתשובות שלי זרמו ממני, אבל שאלת החלומות לא הרפתה ממני. בשלב מסוים הזמן נגמר, ירדתי מהבמה ונפרדתי מכולם.
מבית הספר נסענו לבקר אצל ברוריה, סבתה של מאיה, בבית האבות הספרדי בחיפה. אין צורך להגיד שבמסדרונות בית האבות לא נשמעו צחוקים, והאווירה הייתה כבדה אלפי מונים. המעבר מבית הספר לבית האבות, עם כיסאות גלגלים ועם אנשים כבויי מבט, לא היה דבר קל. אבל ברוריה היא אישה מקסימה, עם חוש הומור אדיר. האופן שבו דיברה על ילדותה, על זיכרונותיה מניסיונות הבישול הראשונים שלה בגיל 12, היה נוגע ללב. היא חלמה אחורנית.
כשנפרדנו ונכנסנו לתוך הפקקים הגדולים של הקריות נרדמתי מיד. הגלגל הענק הזה של החיים, המעבר משמחת הילדים בבית הספר לשממה ולחידלון של בית האבות, היה גדול עליי. לפתע התעוררתי ושאלתי את מיקי בחרדה קיומית: "אבל מיקי, מה החלום שלי?". הסתובבתי עם שאלת החלומות הזאת כל סוף השבוע. שאלתי באובססיביות כל מי שפגשתי וכל מי ששוחחתי איתו בטלפון מה החלום שלו, אם הגשים את חלומותיו מימי הילדות ואם השכיל לארוג לו חלומות חדשים. האמת, אנשים קצת נתקעו והתבלבלו עם השאלה הזו. לא כל-כך נהוג לפתוח שיחה בשאלה כזו, בטח לא לפני ששואלים מה שלומך וכאלה, ומדברים קצת על מזג האוויר ועל הגשמים.
אתם ודאי תוהים איך הגעתי מצנונים שחורים לחלומות כמוסים. אבל אתם צריכים לזרום איתי, כי עכשיו, ממש ברגע זה, ב-2:30 לפנות בוקר, אני פונה אליכם ושואל גם אתכם את השאלה הזו. אתם לא צריכים לענות לי, אבל אולי כדאי שתענו לעצמכם. אולי אתם חולמים על כוח ועל כסף, אולי על חופשה ועל זוגיות, ואולי סתם חולמים להיות מאושרים.
אז בנימה מוזרה זו אעביר את זכות הדיבור לצנון ולצנונית, ואשלח אתכם לעשות בהם כמה דברים במטבח. ותוך כדי שאתם מתעסקים בצנון הזה, תחשבו אם גם הצנון חולם עליכם. חלומות נעימים.