אינספור מילים נכתבו על מחירי הנדל"ן בישראל; על הצעדים שיש לנקוט כדי להפסיק את העלייה הדרמטית במחירי הדיור, על מדיניות הממשלה ונגיד בנק ישראל בעניין זה ועוד.
העלייה הדרמטית במחירי הדיור בשנים האחרונות הפכה את חלום רכישת הדירה למשימה קשה ביותר - 129 משכורות ממוצעות נדרשות היום כדי לקנות דירה ממוצעת. שיעור הדירות המושכרות בישראל נע סביב 20% מהיקף הדירות למגורים, ומרבית שוכרי הדירות עושים זאת מסיבה פשוטה: אין באפשרותם לרכוש דירה.
היצע דירות נמוך בשילוב ריבית נמוכה תרם לעליית המחירים בשנים האחרונות ולכניסת משקיעים שרכשו דירות כדי לקבל תשואה גבוהה לכספם ולא למטרת מגורים. כוח כלכלי זה גרם לעליית המחירים ברכישת ובשכירת דירה. השמאי הממשלתי הראשי מציע לעודד את שוק השכירות "שאינו מפותח דיו" כדבריו, במטרה לצנן את בועת הנדל"ן, אלא שהרשויות המקומיות מעודדות דווקא בנייה של דירות גדולות. גם הכנסת אינה מסייעת לשוכרי הדירות. חוק הגנת הדייר נחקק לפני כ-40 שנה, והוא חל רק על דיירים שהחלו לגור בדירותיהם לפני אוגוסט 1968, ועל כן תחולתו מצומצמת ביותר.
המציאות בתחום הדיור הולידה שוק של משכירים העושים כמעט ככל העולה על רוחם, ושוכרי דירות נאלצים להיכנע להם ולשאת ברוע הגזרה פעם אחר פעם, בדומה לנראה במערכון ב"ארץ נהדרת" עם בעל הדירה "אפי" החמדן.
בהיעדר פיקוח על שכר-דירה גובים בעלי דירות רבים דמי שכירות שאינם פרופורציונליים למצב הנכסים ולשכר הממוצע במשק. בעיה זו היא כבר מזמן אינה נחלתם של התל-אביבים, והתפשטה לאזורים רבים, הרבה מעבר לאזור המרכז. ברוב המקרים שוכרי הדירות הם אנשים אשר ידם אינה משגת לרכוש דירה, והם נאלצים לבחור באלטרנטיבה של שכירות.
נוסף לדמי שכירות גבוהים, בעלי דירות רבים מעלים את שכר הדירה משנה לשנה, זאת תוך ניצול הקשיים הברורים במעבר מדירה לדירה, במיוחד כאשר מדובר בהתראה קצרה ובמשפחות עם ילדים, שעבורן מעבר דירה הוא מורכב וקשה. כך קורה, שמשפחות רבות יעדיפו לשלם עוד כמה מאות שקלים בחודש, מאשר לעבור דירה, לשנות מסגרות חינוכיות וחברתיות של ילדיהם, ולשאת בעוד קשיים לוגיסטיים רבים.
הצעד המתבקש של הגבלת העלאת שכר-הדירה קשור למציאות הכלכלית העגומה שאותה חווים אנשי מעמד הביניים הנשחק והאוכלוסיות המוחלשות. ממשלה שלא משפרת את היצע הקרקעות, לא דואגת לבנייה למעוטי יכולת ולא מפקחת על מחירי הדיור, ראוי שלפחות תעשה צעד קטן בכיוון הנכון, שהוא הגבלת ההעלאה של שכר-הדירה.
התערבות בשוק הפרטי בתחום השכרת דיור מקובלת במדינות מערביות רבות: בגרמניה מותר להעלות את שכר הדירה ב-20% לכל היותר, כל שלוש שנים; בצרפת בתום החוזה, המשכיר אינו רשאי לסיים את השכירות באופן חד-צדדי, אלא עליו לספק לכך הצדקה; ובשוודיה שכר-הדירה בדירות המושכרות בשוק הפרטי נקבע ביחס לשכר-הדירה של דירות דומות שמשכירות חברות דיור עירוניות, והמדינה קובעת את גובהו המרבי.
אלו הן רק דוגמאות. ממחקר שערך מרכז המחקר והמידע של הכנסת, עולה כי הרגולציה במרבית המדינות מתמקדת בהגבלות על העלאת שכר-הדירה במהלך תקופת השכירות של דיירים קיימים, ואילו שכר-הדירה שנקבע לדיירים חדשים אינו בפיקוח. החקיקה מטילה הגבלות על המשכיר בכל הנוגע לאפשרות לסיים את תקופת השכירות, ובכלל זה הגבלות על משך חוזי השכירות, על אי-חידוש חוזה שפקע, ועל פינוי דיירים מהדירה בתקופת החוזה.
פיקוח על מחירי הדיור הוא חלק ממדיניות חברתית כללית שעל ממשלת ישראל לקחת על עצמה. הממשלה הנוכחית, שסוציאליזם עבורה משמעותו העלאת מחירי הדלק, ביטול ההעלאה והחזרתה אחרי זמן קצר, היא לא זו שתרים את הכפפה, אבל אולי שותפיה בקואליציה, אלה שטוענים לאג'נדה חברתית, יפעלו להגביל בחקיקה את יכולתם של בעלי דירות להעלות את שכר-הדירה משנה לשנה, במיוחד כאשר מדובר באותם שוכרים.