אנשי עסקים מתחום המדיה חששו לדבר און-רקורד לכתבה הזאת. אפשר להבין אותם - הם אכלו כל-כך הרבה קש מהרגולציה במשך השנים, שכבר באמת לא מתחשק להם להסתבך איתה.
הם ראו את השקעותיהם מתכווצות וכספם מתאייד, ובעבור מה? היום אפילו הרגולטורים מודים כי חוקי הבעלות על אמצעי התקשורת אינם רלבנטיים יותר, רק שאף אחד לא מזדרז לשנות אותם.
שורה של חוקים הטילו מגבלות רבות על אלה המבקשים להחזיק עסקים בעולם התקשורת. בעוד הטכנולוגיה דוהרת קדימה, ויחסי הכוחות משתנים - החוקים נותרו כפי שהיו.
מדובר בחוקים שכוננו בעידן בו העיתונות המודפסת היתה המדיום השולט, עיתון אחד היה דומיננטי והוכרז כמונופול, והוט מוזגה ממספר חברות שונות. אף אחד לא חשב על IPTV או DTT, ולא היו גופי תוכן משמעותיים כמו ynet או mako. מעל לכל, לא היו רישיונות טלוויזיה מסחרית באופק.
נוצר מצב לפיו מי שמחזיקים בעולם השידור הישראלי הם בעלי הון מעולמות עסקיים אחרים. אנשי העסקים מתחום התקשורת, שזהו משלח-ידם האמיתי והטבעי, נותרים מחוץ למשחק, וצמיחת עסקיהם מסורסת.
בעוד החשש המהותי היה תמיד כי ריבוי אחזקות בתחום התקשורת בידי גורם אחד יהיה אנטי-דמוקרטי, ראינו היווצרות של מצב הפוך לחלוטין. דווקא העובדה שאנשים שאינם מתחום התקשורת מחזיקים בה, מעוררת שאלות עד כמה מאפשרים לעצמם הערוצים המרכזיים באמת למתוח ביקורת ולתחקר נושאים הקשורים באותם בעלי הון.
בינתיים, גופי התקשורת המסורתיים, ובראשם העיתונים, שרויים במלחמות קיום באופן שעשוי לפגוע במהימנות הדיווח.
בימים אלה הרגולטורים השונים מושכים דיונים ארוכים על דרכים לשנות את המגבלות הארכאיות, והעניין מתעכב. ומי סובל בינתיים? צרכן התוכן, שעליו בעצם נועדו החוקים להגן.
מבולבלים? גם אנחנו. לכן עשינו קצת סדר בבלגן.
1. זכיין בערוץ מסחרי מוגבל באחזקת ערוצים נוספים
אביב גלעדי, מבעלי המניות של זכיינית ערוץ 2 רשת ובעלי נגה תקשורת וערוץ הספורט (קבוצת RGE), הוא הדוגמה הישראלית הקלאסית לשיבוש בהגבלות על הבעלויות בישראל.
כמי שמחזיק ב-24% מרשת, הוא אינו יכול להוסיף ערוצים נוספים לארסנל שלו בכבלים או בלוויין, שם הוא מחזיק בערוץ הילדים, לוגי, ערוץ 8 ו-5 ערוצי הספורט. כל תוספת של ערוץ משמעותה עבירה על החוק, שלא מאפשר להחזיק יותר מ-10% מכלל הערוצים הישראלים של כל אחת מהפלטפורמות הרב-ערוציות.
כבר שנים שגלעדי אינו מעורב פעיל במה שקורה ברשת, ואין לו ממש עניין בזכיינית, אך הוא אינו מוכר את מניותיו. מצב כזה תוקע מקלות בגלגלי רשת, שזקוקה נואשות לתמיכה מלאה של כל בעלי הבית שלה - גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה אסטרטגית. באותו זמן, העסקים של גלעדי תקועים בתחום הרב-ערוצי.
אך גלעדי הוא רק המשל. באותה מידה, חוק זה מעכב את רשת כולה, שבימים אלה עושה דריסת רגל ראשונה בעולם הרב-ערוצי. החוק אף מונע מקשת ומישראל 10 להגדיל משמעותית את אחזקותיהן בטלוויזיה הרב-ערוצית. והרי מדובר בגופים שמחזיקים בהררי תכנים מסוגים שונים ואשר כל שקל שזורם אליהם, הוא כאוויר לנשימה.
* השורה התחתונה:
החוק מקדם מעורבות של בעלי הון בתחום התקשורת - וחוסם את מי שתקשורת היא מטה לחמו העיקרי.
2. בעל השליטה (51%) חייב להיות ישראלי
ענקיות התקשורת ברחבי העולם, כמו ניוז קורפ למשל, הולכות ורוכשות ערוצים מניבים בכל פינה על הגלובוס. רק לכאן לא נותנים לאף אחד להיכנס.
החוק מחייב שרק ישראלים יוכלו להיות בעלי שליטה בערוץ מסחרי (וגם זו כאמור מוגבלת). אנחנו נמצאים בעידן גלובלי, בו כל הגבולות נפרצים במיוחד בתחום כמו תקשורת. התקשורת הולכת ומתרכזת בידי גופים שיודעים לעשות טלוויזיה שתדבר לאמריקני, לבריטי, לרוסי ולערבי כאחד.
ההגבלה כאן נובעת מפוביה מתמשכת מהתקשורת. התפיסה היא כאילו מי שיממן את שידור "האח הגדול" בערב ישפיע על עולמנו, יפיל או יקים ממשלות. אך אין כאן אלא מניעה של תמריץ נוסף מבעלי מניות מקומיים להיכנס לעולם התקשורת הישראלי.
לו איש עסקים מסוים היה סבור כי יום אחד הוא יוכל למכור את חלקו ברשת לגוף כמו דיסני למשל - הוא מזמן היה קונה את חלקו של אביב גלעדי.
סביר להניח כי לאדם כמו רופרט מרדוק יש הרבה פחות עניין בציבוריות הישראלית מאשר ליוסי מימן למשל. הוא יודע לעשות טלוויזיה, יש לו גב כלכלי, והוא יכול להכניס מיליונים למדינה. כל חשש אחר להיעדר ישראליות בתכנים הוא מופרך, כי עם כל מגבלות הרגולציה והטעם של הצופה הישראלי, אין בכך סיכון.
* השורה התחתונה:
הכסף הגדול מחו"ל נשאר מחוץ למסך שלנו - אבל האינטרסים המקומיים נשארים.
3. הגבלות על בעלים של עיתונים יומיים
עולם העיתונות המודפסת נמצא באחד מרגעי השפל הגדולים ביותר בתולדותיו. שוב ושוב מדברים על הדרכים להציל את העיתונות, אך לאור המגבלות החלות על גופי התוכן המסורתיים האלה, אין כל תמיהה בכך.
הדרך הטובה ביותר להציל את העיתונים היום היא לאפשר להם לעשות תקשורת - ולא רק על גבי הנייר המתכלה.
בימים בהם התקבלו החוקים השונים, "ידיעות אחרונות" הוכרז כמונופול, ולא הכירו כל גורם אחר שעשוי היה לאיים עליו באופן מהותי. החשש של הגופים המשפטיים שניסחו את החוק היה ממונופול כללי של "ידיעות" על כל שוק התקשורת - כלומר ערוץ 2. אך היום, לא רק ש"ידיעות" אינו המולך היחיד, גם ערוץ 2 כבר לא.
ריבוי הערוצים ושפע המידע מחד ומאידך כניסה של גופים כמו שלדון אדלסון אל עולם העיתונות והאיום הממומש שלו על ההגמוניה של נוני מוזס, מראים כי אבד הכלח על החוקים אשר אינם מאפשרים ל"ידיעות אחרונות", ל"מעריב" או לכל עיתון אחר דריסת רגל במגרש שהוא ההתפתחות הטבעית בעבורם.
בכל צורה שלא נביט על זה, החשש מהשתלטותם של גופי תקשורת הוא קטן לעומת החשש מהשתלטותם של גופים פוליטיים, והכוח המאיים התחלף. הפרינט עצמו אולי לא יינצל, אבל ללא ספק הגופים שניהלו אותו עד היום בהחלט כן.
* השורה התחתונה:
העיתונות המודפסת נלחמת על חייה - והחוקים המיושנים מימי הזוהר שלה חונקים עוד יותר.
4. בעל רישיון בכבלים מוגבל באחזקת ערוץ מסחרי
הגבלה דומה חלה על מי שמגיע מתחום הטלוויזיה בכבלים או בלוויין ומבקש למצוא את דרכו בעולם הרישיונות. ב-2013 אמור להיכנס לתוקפו חוק הרישיונות. בחיפוש אחר גורמים שיחזיקו בערוצים כאלה, נשללים מיידית "החשודים המיידיים" - אלה שכבר עושים טלוויזיה טובה ומצליחה.
באופן מוצדק, אם כי לא בהכרח לא שנוי במחלוקת, לא ניתן יהיה לבעלי רישיון לערוץ מסחרי להחזיק בחלק מערוץ נוסף. אבל מדוע לא לאפשר לבעלי מניות בהוט או ב-yes להחזיק בערוץ ברישיון?
השאלה מתחדדת בעיקר לנוכח העובדה שמוקמת פלטפורמת ה-DTT - הטלוויזיה הדיגיטלית הלוא היא "עידן +". מדובר באותו גוף אימתני שאמור לטרוף את הקלפים בעבור הכבלים והלוויין ולמעשה לפגוע משמעותית בשתי החברות.
אם כבר משנים בעבורן את חוקי המשחק, אין כל מניעה נראית לעין שגם יהיו שינוי של התנאים בעבור חברות אלה, והן תוכלנה לנגוס גם הן מעוגת הפרסום, הנשללת מהן באופן קבוע. הציבור, ללא ספק, רק ירוויח מכך.
* השורה התחתונה:
בעידן הרישיונות, מי שיודע לעשות טלוויזיה טובה יישאר מחוץ למשחק.
5. אין יכולת להחזיק יותר מ-51% בערוץ מסחרי
לא היה גבול ליכולת של יוסי מימן להשקעה בערוץ 10. הוא ובעלי המניות האחרים השקיעו קרוב ל-1.3 מיליארד שקל בערוץ מאז הקמתו. אבל היכולת שלהם להרוויח הייתה מוגבלת בהחלט.
מימן לא באמת יכול היה למקסם את יכולת ההכנסה שלו מהערוץ המדמם שתחת ידיו. לא רק שהרגולציה על מגבלותיה שמה לו אין ספור משוכות בדרך - גם יכולת השליטה שלו בערוץ מוגבלת עד ל-51% מהמניות, והוא עדיין בעל שליטה.
כמו מימן ניתן למנות גם את אודי אנג'ל ברשת ואת מוזי ורטהיים בקשת. לכל אלה יש רק גבול מסוים אליו הם יכולים להגיע בהכנסה שלהם מגופים שגם כך מפסידים בשנים האחרונות.
הרעיון שעומד מאחורי מגבלה זו הוא כי יש לאפשר ריבוי החזקות בשל פלורליזם. והלא פלורליזם הוא הדבר האחרון שחסר בתקשורת היום.
אתרי תוכן עצומים כמו mako, וואלה ו-ynet מהווים היום את מוקד הכוח האמיתי. כמוהם, מאות ואלפי בלוגים, פורומים, אתרי תוכן ופייסבוק אחד, מעלים גיחוך לנוכח הטענה כי הגבלה של כוח של בעל מניות משרתת את הפלורליזם.
ה"ריכוזיות" הזו ממנה חוששים כבר נטולת כל תוקף. יש לאפשר לבעל מניות שרוצה כבר לשלוט בגוף תקשורת לנצל את מלוא יכולתו גם להרוויח ממנו.
* השורה התחתונה:
חלק ניכר מהכוח עבר לאינטרנט - ושיחה על "ריכוזיות" או פלורליזם כבר אינה רלוונטית.
6. סוכן של מבצע אינו יכול להחזיק בגוף שידור מסחרי
בעבר, כשהיו מעט מאוד פלטפורמות להופיע בהן, היה איסור על מי שהוא אמרגן או גוף שמנהל אנשים להחזיק גם בגוף תקשורת, על מנת לא לפגוע ביכולות של אמנים להגיע אל הציבור.
היום, בעידן YouTube ואתרים לשיתוף קבצים, וערוצים כמו MTV ישראל, ערוץ 24 וערוץ ים-תיכוני שבדרך - בעיית הפלטפורמות נפתרה, אבל החוק עדיין לא נפטר.
גופי התוכן הטבעיים לכניסה לעולם הטלוויזיה המסחרית הם גופים חיים, יוצרים ובועטים, שחלק מהפורטפוליו שלהם כולל גם ייצוג של אמנים וחברות מוזיקה שונות.
בין היתר אפשר למנות את טלית, ADD, טדי הפקות ואת ניהול פלוס, ואולי אף סוכנים מבוססים כמו בועז בן-ציון, מאיר קוטלר או אריק קנולר.
* השורה התחתונה:
ריבוי הפלטפורמות דורש התמחות מגוונת, שקיימת בתוך גופים המנועים להשתתף במשחק.
7. הגבלות על הוט ו-yes באחזקת ערוצים רב-ערוציים
אחד האבסורדים הבולטים במדיה הישראלית הוא ההבדל בחוקי הבעלויות על ערוצים בין הוט ו-yes. כאשר חברות הכבלים התאחדו ויצרו את הוט, הוטלו על החברה שורה של מגבלות המתייחסות אליהן כאל קבוצה של גופים - למרות שבכל הנוגע לתוכן, yes כבר מסתכלת עליה מגובה העיניים.
על חברת הוט, או נכון יותר על בעליה, קיימת מגבלה חמורה שאומרת אילו ערוצים מותר לה להחזיק עוד מימי המיזוג, ואילו אסור לה. בין היתר אסור לחברה להחזיק בערוצים הנחשבים על-פי פרמטרים של שנות ה-90 "ארציים", כמו ערוץ הספורט, ילדים, סרטים וסדרות.
היא יכולה להחזיק ערוצים חדשים - אך גם רק 20% מכלל הערוצים שמוגדרים "ערוצים מקומיים", כלומר של הפלטפורמה בלבד.
האירוניה היא שכל ערוץ של הכבלים נקרא ערוץ משותף, כאילו משדר אותו יותר מגוף שידור אחד. זאת לעומת yes, שהמגבלה עליה קטנה יותר. כך, ל-yes מותר ש-30% מערוציה יהיו ערוצי בית.
כדי להוכיח עד כמה זה מגוחך, צריך להראות זאת על דרך ההיפוך - על-ידי היעדר הרלוונטיות של ערוצי הטלוויזיה הרב-ערוצית. הטלוויזיה הרב-ערוצית אינה חזקה כפי שהייתה בעבר, והערוצים שלה מאבדים את מקומם לטובת הפלטפורמות המתחזקות - הטאבלטים, הסלולר, ועולמות הניו-מדיה האחרים.
לזאת מצטרפת כמובן ההבנה כי פלטפורמת ה-DTT מחלישה אותם ומחזקת את ערוצי הברודקאסט משמעותית על פניהם.
אירוניה נוספת היא כי מגבלה שלא קיימת היא ביכולת של זכייניות הטלוויזיה המסחרית להחזיק בערוצים ייעודיים הקיימים במרחב הרב-ערוצי, בעוד שבעלות הפלטפורמות הנאבקות בזכייניות מוגבלות בביתן שלהן.
* השורה התחתונה:
מגבילים את הטלוויזיה הרב-ערוצית, בתקופה שהיא דווקא מאבדת חלק ניכר מכוחה.
