השי שהעניקו ראשי נתיבי תחבורה עירוניים לשר האוצר יובל שטייניץ, כשביקר בחברה הממשלתית בינואר, היה סמלי: מגדל שעליו ארבעה שעונים. הנמשל: הזמן שמתקתק עד 2017 - אז תשיק החברה, אם הכול יתנהל כשורה, את הקו הראשון של הרכבת הקלה בגוש דן. מטרת הביקור, אמר שטייניץ, הייתה "להכניס רוח התלהבות לפרויקט התשתיות הגדול ביותר מיום הקמת המדינה".
לאחר עיכובים של שנים, פרויקט הרכבת בהחלט זקוק לדחיפה רצינית. סכסוך בין המדינה לזכיין, קבוצת MTS, הוביל להחלטת ממשלה בלתי שגרתית: הלאמת הפרויקט, שהיקפו כ-11 מיליארד שקל. מעבר להפתעה שגדול המפריטים, ראש הממשלה נתניהו, דווקא מלאים, הפקדתו של הפרויקט בידי נ.ת.ע היא גם הזדמנות נדירה שבנדירות לבחון את התפיסה הרווחת בישראל בשנים האחרונות ולפיה חברה פרטית מתנהלת ביעילות היכן שחברה ממשלתית משמשת כר פורה לשחיתות, בחישות ועיכובים.
מי שמיועד להפריך את התפיסה הזאת הוא מיכאל (מיכי) רצון, לשעבר ח"כ וסגן שר התמ"ת מטעם הליכוד. לתפקיד המנכ"ל פורסם מכרז שאליו ניגשו 40 מועמדים, ועל תפקידי מהנדסים בחברה מתחרים מאות - אולם כשדובר ביו"ר, ההליך היה פשוט בהרבה: שר התחבורה ישראל כץ הרים טלפון לחברו למפלגה רצון, הציע לו את התפקיד ונענה בחיוב.
מנובמבר 2009 משמש רצון יו"ר בפועל, אולם מינויו טרם אושר בוועדת שפניץ, הבוחנת מינויי בכירים בשירות הציבורי. הסיבה לכך הייתה תיק פתוח שהיה לרצון בפרקליטות בגין חשדות לעבירות מס. בשבוע שעבר הוא התבשר על סגירת התיק בגלל העדר ראיות, ומינויו יובא בקרוב לאישור הוועדה, שתבחן את הרקע המקצועי שלו. נציין כי בעבר, הרבה לפני הלאמת הפרויקט, נפסל המועמד עזריאל נבו בשל מחסור בניסיון ניהולי-עסקי. הלאמת פרויקט המיליארדים רק מדגישה את הצורך בניסיון הזה, והרקע הפוליטי של רצון מחייב הוכחת כישורים עודפים.
רצון עצמו אומר כי נסיונו מספיק ומספק: "אני בא ממשפחת פועלים, ובעשר אצבעות הגעתי להישגים עצומים במישור העסקי, עד לניהול עסקים בהיקף של מאות מיליוני שקלים". הוא גם מצביע על הרקע הפוליטי שלו ככלי יעיל לקידום הפרויקט מול השרים הרלבנטיים.
בהקשר הפוליטי קשה לחלוק על רצון, אך בסוגיה העסקית הדברים מורכבים יותר. תחקיר G מעלה כי עסקיו כללו הסתבכויות רבות: חובות, אישום על עבירות מס שבגינו שולמו מאות אלפי שקלים, שותפים שהורשעו בפלילים ועוד ועוד. כמו כן חושף התחקיר כי בעת שכיהן כסגן שר התמ"ת והיה מופקד על נושא העובדים הזרים, קיבלה חברה שלו, שמניותיו בה נרשמו באותה תקופה על-שם אחיו (ורצון ערב לחובותיה), צ'ק בסך כחצי מיליון שקל מחברת תיווך עובדים זרים.
הטבת המיליונים מהעירייה
רצון (59) החל דרכו בעסקים בשנות ה-70, לאחר שהשתחרר כסרן משירות קבע בגולני (במילואים המשיך להתקדם עד לדרגת אל"מ). ב-1976 הקים סוכנות ביטוח, ובשנות ה-80 כיהן כחבר מועצת עיריית פתח תקווה ויו"ר צעירי הליכוד. ב-1990 מונה ליו"ר החברה לשירותי איכות הסביבה, העוסקת בפינוי פסולת, שם רשם, לדבריו, "הישגים יוצאי דופן".
בשנות ה-90 נכנס לשותפות בחברת הבנייה מ.ד.ס, שהייתה בבעלות שלושה: זאב מילשטיין, פעיל ליכוד; אביאל סטולר, לשעבר קצין ביאח"ה; ווילי דרוקמן, עבריין מס מורשע (רצון: "לא ידעתי על זה"). את השידוך, לפי כמה מקורבים לנושא, ביצע הקבלן דודי אפל, שהכיר את הנפשות הפועלות מהליכוד. השותפות התפרקה כעבור זמן לא רב על רקע טענות כי דרוקמן ביצע עבירות מס; שאר השותפים הקימו חברת קבלנות חדשה, א.ש בוני הכפר, שקיבלה את עבודתיה הראשונות מחברות יזמות של אפל, שנהג אז להעסיק פעילי ליכוד רבים, ביניהם רובי ריבלין ומיכאל קליינר. אחד הפעילים סיפר בעבר ל"הארץ" כיצד "דודי היה צריך פול פוליטי שיעזור להריץ את עסקיו", ולכן "לקח אנשים בעלי כוח במרכז הליכוד, וקירב אותם".
ב-1997 התמודדו רצון ושותפיו במכרז לפרויקט פינוי-בינוי ענק בראש העין. רצון סיפר בזמנו ל"גלובס" ש"אפל יהיה היועץ שלי לעניין העסקה". אפל היה כבר אז אחרי הרשעות בחריגות בנייה, אבל לרצון זה לא הפריע. "הוא חבר טוב ועוזר לי", אמר. השבוע אמר שאפל לא שימש יועץ בפרויקט.
בוני הכפר נזקקה להון וחברה לקבוצה רוסית. יחד הן זכו במכרז שאליו לא ניגשו מתחרים אחרים. מדוע? רבים נרתעו מהתנאי שחייב את הזוכה לשלם דמי פיתוח בסך כ-40 מיליון שקל במזומן, בתוך חודש מהזכייה.
את רצון ושותפיו התנאי לא הרתיע, אולם שלושה ימים לפני מועד התשלום הופיע רצון בפני דירקטוריון החברה הכלכלית ראש העין והודיע ש"אם רוצים שנשלם מראש, הדבר בלתי אפשרי". לטענתו, בנק הפועלים נמלך בדעתו וסירב ללוות את הפרויקט כל עוד התנאי בתוקף.
הדירקטוריון, משיקוליו, ניאות לפרוס את התשלום בהתאם להתקדמות הבנייה. היו"ר היה ראש העירייה יגאל יוסף, ידיד ותיק מהליכוד. גם את המנכ"ל, אילן חדד, הכיר רצון מהמפלגה. רצון: "להיכרותי איתם לא היתה משמעות, ואם כן, אז שולית".
האם כיו"ר נ.ת.ע יסכים לבקשות קבלנים להקלות משמעותיות בתנאי מכרזים בדיעבד? "כל סוגיה מכרזית תידון לגופה, תוך הישענות על ייעוץ משפטי. גם MTS לא עמדה בתנאי המכרז, ובהמלצת נ.ת.ע המדינה ניהלה עימו מו"מ שיקל עליו לבצע את הפרויקט". בראש העין, לשיטתו, "ההחלטה בוצעה בשקיפות, כשפרנסי העיר רואים רק את טובת העיר לנגד עיניהם".
לא כך סבורים בעירייה כיום. ב-2010 הגישה נצר זהב (החברה המאוגדת של כל השותפות בפרויקט), שרצון מכהן כמנהלה, תביעה נגד העירייה והחכ"ל, בטענה שהפרו את התחייבויותיהם: לא העבירו ליעדם דמי פיתוח ועיכבו אישורי בנייה. בכתב הגנה חריף טוענת העירייה שנצר היא שהפרה התחייבויותיה, והתעכבה בביצוע הפרויקט "תוך גרימת נזק וסבל רב לתושבים, לחברה הכלכלית, לקבלנים ולספקים".
החברה, נטען, "האמינה (ובטעות) כי די בקשרים 'נכונים' ובמתק שפתיים כדי להרים פרויקט מורכב מסוג זה, הגדול מכפי מידותיה". עוד טוענת העירייה שהחברה באה לבית-המשפט "בידיים לא נקיות", ושתקינות ההחלטה להגמיש את תנאי המכרז בדיעבד "אינה נקייה מספקות". ההחלטה, נכתב, העניקה לחברה את הזכייה במכרז "על מגש של כסף (תרתי משמע)".
יש לציין כי עיקר ההידרדרות בפרויקט חלה לאחר שרצון נבחר לכנסת ב-2003, אם כי גם קודם לכן החברה לא עמדה בהתחייבותה להשלים את הפרויקט עד 2002.
רצון בתגובה: "למכרז קדמו מכרזים שכשלו לאחר שזוכיהם פרשו עקב חוסר כדאיות. הפרויקט היה מפרויקטי פינוי-בינוי הראשונים שהצליחו והיווה מודל. לאחר שהבנק המלווה הסתייג מתשלום מיידי של היטל הפיתוח, הודענו שאנו נכונים לוותר על הזכייה. העירייה הסכימה לפריסת התשלום בהתאם לקצב ההתקדמות. גם האופוזיציה במועצה צידדה בהחלטה כדי לקדם את הבנייה.
"מי שמבין את המורכבות של פרויקטי פינוי-בינוי לא יכול להלין על אי-עמידה בזמנים", מוסיף רצון. "התדיינו עם 85 משפחות שהתגוררו במקום על רצונותיהם וגחמותיהן. נזקקנו לזמן רב, מעבר למתוכנן, כדי להטמיע בקרבן את שלבי הפרויקט".
כתב אישום בגין עבירות מס
במקביל להסתבכות בראש העין נדרש רצון להתמודד עם כתב אישום שהוגש נגדו ונגד שותפיו במ.ד.ס, בספטמבר 1997, בגין אי-הגשת דוחות למע"מ והתחמקות מתשלום מס במאות אלפי שקלים. רצון טוען שדרוקמן ביצע את העבירות, והוא ושותפיו בכלל דיווחו עליהן מיוזמתם. ועדיין ב-2001 הם הגיעו להסדר שבמסגרתו שילמו כ-400 אלף שקל תמורת משיכת כתב האישום (שלא הוגדר כ"כופר"). מדובר בהסדר הנחשב לחריג; לרוב הרשויות מתפשרות על קנס רק בשלבים שלפני הגשת כתב אישום, כיוון שהרציונל בקנס הוא חיסכון במשאבים משפטיים.
שר האוצר באותה תקופה היה חברו של רצון למפלגה, סילבן שלום, והוא הציע לו להתמנות ליו"ר תאגיד הביטוח אבנר. רצון אומר שהתפשר במשפט בלית ברירה, כדי לקבל את המינוי. "אלמלא הוצע לי התפקיד, הייתי ממשיך במאבקי עד להוכחת חפותי".
זו לא היתה ההסתבכות האחרונה של רצון בענייני מס. ב-1999 חשד השותף הרוסי פריידקין בהתנהלות כספית לא תקינה כלפיו בפרויקט (רצון: "לא היה לו חשד כלפיי"), ויצא מהשותפות. במקומו נכנסה חברת לוקי. הסכם הרכישה כלל הלוואה בסך כמיליון דולר מלוקי לבוני הכפר. ההלוואה מעולם לא נפרעה. ב-2004 פתח מס ההכנסה בחקירה בחשד שדובר בהלוואה פיקטיבית שמטרתה התחמקות מתשלום מס. התיק, כאמור, נסגר בשבוע שעבר בגלל העדר ראיות - עשור לאחר המעשים. רצון מסרב להשיב לשאלות בנושא, ואומר: "עינוי הדין ברור".
החובות של חברת הזכוכית
על כהונתו באבנר רצון גאה במיוחד. "כשהתחלתי החברה היתה בגירעון עמוק, וכל הגורמים סברו שהיא מפסידה כסף רב. בפעולותיי הבאתי את החברה לשלם למדינה מיליארד וחצי שקל דיבידנד, ועד היום יש בה יתרות רבות שאני מקווה שיגיעו לקופה הציבורית".
ביוני 2002, במקביל לכהונתו באבנר, נולדה הסתבכות חדשה: רצון ושותפיו חתמו על הסכם לרכישת הפעילות של מפעל שקרס, שבירו תעשיות זכוכית, ב-6.5 מיליון שקל. הפעילות הוכנסה לחברה חדשה, תמוז, אך רק חלק זעיר מהכסף הועבר לנאמן.
רצון אומר שב-2002 החברה עוד היתה "חזקה ויציבה כלכלית", והידרדרה רק לאחר שהתנתק ממנה בעקבות בחירתו לכנסת, וזאת בשל שגיאות ניהוליות. אלא שעוד לפני הבחירות של 2003 החברה לא עמדה בהתחייבויותיה, ובין השאר לא שילמה לעובדים (עד שנאלצה לעשות כן בהוראת בית-המשפט). בוני הכפר טענה בבית-המשפט שהנאמן הציג בפניה מצג שווא ביחס למצבו של העסק. הטענות נדחו על הסף.
בתקופה הזו הראש של רצון כבר היה עמוק בפוליטיקה, ולאחר קמפיין פריימריז מוצלח הוא נבחר למקום ריאלי, ששיגר אותו לכנסת ובהמשך ללשכת סגן שר התמ"ת. הוא העביר את המניות בעסקיו על שם אשתו, ובהמשך, בהנחיית מבקר המדינה, על-שם אחיו דורון. שלמה רוטמן, לימים יו"ר חברת החשמל, שימש בחברות דירקטור נאמן מטעמו.
עם זאת, לרצון היה עניין לא מבוטל במצבה הפיננסי של תמוז, שכן היה חתום על ערבות ללא הגבלת סכום על חובותיה, עניין שלא נשאר תיאורטי: תמוז שקעה בחובות, הפרה בבוטות את הסכם שבירו, וב-2003 אף לא העבירה ניכויים למס הכנסה בסך 400 אלף שקל. ב-2004 הוגש בגין עבירות לכאורה אלה כתב אישום נגד החברה ונגד מנהלה סטולר. מס הכנסה גרס שהעברה "כמוה כשליחת יד בכספים המוחזקים בנאמנות, והשייכים למדינה". ב-2007, לאחר שרצון שב לעסקים, הורשעו סטולר והחברה. רצון טוען שלא שמע על כך.
פרשת הצ'ק
תחקיר G חושף כי באוגוסט 2003 רשמה חברה שעסקה בתיווך כוח אדם צ'ק לפקודת תמוז בסך כחצי מיליון שקל. רצון, כסגן שר התמ"ת, היה מופקד על סוגיית העובדים הזרים. מניותיו בתמוז (דרך החברה האם שלה, בוני הכפר), כאמור, היו רשומות על-שם אחיו, והוא היה ערב לחובותיה.
החברה המדוברת היא אורוולסם, שכבעליה מופיע ברשם החברות עו"ד איתן לפידות - פעיל ליכוד, "ידיד" לפי הגדרת רצון, וידידו של אדם נוסף: נתי מאיר, נוכל סדרתי שהקים ברומניה חברה ליצוא עובדים זרים לישראל, ששמה גם הוא אורוולסם. מאיר נהג לעבוד עם הקבלן משה סלע, ששיחד את שלמה בניזרי, שהיה שר וסגן שר ושעתה מרצה את עונשו. לפידות שימש פרקליטו הצמוד של מאיר, שהורשע בשנות ה-80 בשתי פרשות מרמה וב-2003 עמד לדין בגין פרשה שלישית.
מאיר ולפידות, לטענת מקורבים לנושא, קיימו מגעים לגבי כניסה לשותפות בתמוז. המגעים התקדמו, וחוזה לגבי העסקה הוכן במשרדו של אלון גלרט, לשעבר היועץ המשפטי של משרד ראש הממשלה ופרקליטם של אריאל שרון ואהוד ברק. החוזה יועד להיחתם לאחר העברת הכסף. ב-7 באוגוסט רשמה אורוולסם צ'ק של 528 אלף שקל לפקודת תמוז, אלא שמסמכים שהגיעו לידי G מעידים כי הצ'ק חזר והעסקה בוטלה.
רצון אומר ש"לא ידוע לי דבר על כך", אך אינו מכחיש היכרות עם מאיר. באוגוסט 2004 ביקר רצון ברומניה, פגש במאיר וקבע איתו לארוחת צהריים. מאיר, שבאותה תקופה רץ לפרלמנט הרומני לצד פוליטיקאי אנטישמי, הכיר אותו לרצון והשלושה הצטלמו. כשהתצלומים דלפו לתקשורת, אמר רצון שפגש את מאיר באקראי. "הכרתי אותו מזמן ולא יכולתי להתעלם ממנו", הסביר. ארבעה חודשים לאחר מכן הורשע מאיר בישראל במרמה, וכונה בגזר הדין "מי שבחר בפשע כדרך חיים".
בדצמבר 2008 פירסם מאיר בבלוג שלו ברכות לרצון, "ידידי משכבר הימים", על הישגיו בפריימריז. חודשים אחדים לאחר מכן נעצר מאיר ברומניה בחשד שהעלים מסים ורימה מקומיים בנוגע לקבלת עבודות בישראל. במוקד החשדות היתה חברת אורוולסם שלו. מאז הוא הורשע ומרצה מאסר בפועל.
סביב דוח בכר
הידרדרות עסקיו של רצון במהלך כהונתו בכנסת ובתמ"ת ייצרה סיטואציות מוזרות. למשל, בזמן ששר התמ"ת אולמרט הביע "שביעות רצון מהיקף החזרת החובות שהבנק לפיתוח התעשייה הצליח לגבות", נמנעה בוני הכפר מלפרוע חוב שלה לבנק, והמחאות שרשמה לפקודתו לא כובדו (רצון אומר שלא טיפל בבנק כסגן שר).
גם דיסקונט והמזרחי, שהלוו כספים, עמדו בתור. אולם הפלונטר הפיננסי הגדול מכולם נוצר בראש העין. בנק הפועלים ליווה את הפרויקט בעשרות מיליוני שקלים, וב-2005 החל להילחץ. רצון טוען שבאותו זמן "לא ידעתי שהפרויקט בקשיים, שכן הוא התנהל כסדרו, לפחות לפי הבנתי אז", אולם בתביעה שהגישה נצר זהב שבניהולו נטען כי באותה תקופה, בשל התנהלות העירייה, דורדרה החברה "לכדי קשיים כלכליים וקשיי נזילות קשים", עד שנאלצה להפסיק את הבנייה. "כל הונה (של נצר זהב) הושקע בפרויקט, וחרב המימון של הבנק התהפכה מעל ראשה", נאמר בתביעה. במארס כונסה פגישה עם נציגי העירייה והחברה, אולם העניינים רק הלכו והסתבכו.
רצון לא היה רשאי להשתתף בפגישה, בשל היותו חבר-כנסת. השבוע אמר שבתקופתו בכנסת, "למיטב זכרוני לא נטלתי חלק בפגישה כלשהי הקשורה לחברה". מה שבטוח, רצון פגש באותה תקופה את בכירי בנק הפועלים בהקשר אחר: הדיונים בכנסת סביב רפורמת בכר. בזמן שהחברה שממנה בא ואליה ישוב לאחר הבחירות הסתבכה בחובות עתק לבנק, השתתף רצון לצד שלמה נחמה, צבי זיו ודני דנקנר בדיוני ועדת הכספים על הרפורמה. ביולי 2005 הוא הצביע במליאה בעד הרפורמה, שלה התנגד חבר-כנסת אחד.
הלחצים עד אז היו רק הסיפתח למכבש שהופעל בחודשים הבאים סביב קביעת העמלות שיגבו הבנקים מהברוקרים תמורת שיווק קופות הגמל והקרנות. דובר בקרב על מיליארדים, וראשי הבנקים קבעו פגישות אישיות עם הח"כים, וביניהם גם רצון. כשהוחלט ללכת לבחירות טענה התנועה לאיכות השלטון שהח"כים מנועים מלדון בעניין כי מפלגותיהם תלויות בבנקים למימון. במקרה של רצון, דובר על חשש גדול יותר לניגוד עניינים, אולם הוא לא פסל עצמו מהדיונים בנושא.
"דה-מרקר" הפנה שאלות לחברי ועדת הכספים בנוגע לענייניהם מול הבנקים, ורצון השיב: "ברמה האישית אין לי חובות. יש לי ערבויות שנתתי לעסקים". הוא לא ציין שהחברה שעבורה חתם על ערבות ללא הגבלה, תמוז, שקועה בחובות של מיליונים לדיסקונט והמזרחי. רצון הוסיף ש"צריך למצוא הסדר לח"כ שהיה איש עסקים כדי לשחרר אותו מערבותו בתקופת כהונתו. חבר-כנסת לא צריך להיות נתון להשפעות זרות".
בינואר הצביעה ועדת הכספים בעד הצעת האוצר לגבי העמלות, שהתפרשה כמיטיבה עם הבנקים הגדולים. רצון ואחרים לא הספיקו להצביע, בשל מחטף שביצע היו"ר, יעקב ליצמן. הם עתרו לבג"ץ נגד ליצמן, אך נדחו.
"כח"כ הייתי נתון כולי בקידום נושאים שהיו על סדר יומו של עם ישראל ותו לא", אמר השבוע רצון. "התרחקתי לחלוטין ממעורבות בעסקי. לאחר כהונתי לא פניתי לראשי הבנקים שיסייעו, אלא רק לפקידות המבצעת כמקובל".
אחרי הבחירות
באפריל 2006 התפזרה הכנסת, ורצון שב לעסקיו ולניהול נצר זהב. בספטמבר ובדצמבר חזרו המחאות שנתנה החברה לחכ"ל ראש העין, וזו פתחה בהליכי הוצאה לפועל. החובות לבנק הפועלים הסתכמו בעשרות מיליוני שקלים, וב-2007 איבדו בדיסקונט והמזרחי את הסבלנות והגישו תביעות נגד רצון ושותפיו. הנאמן מפרשת שבירו ביקש מבית-המשפט להוציא התראת פשיטת רגל לרצון.
רצון הגיע להסדר עם הנאמן והבנקים, וכיום, לדבריו, אינו חייב שקל. בראש העין פעל רצון לשקם את הפרויקט, לדבריו "החל משיפור השירות לרוכשים, המשך בעמידה בלוחות הזמנים לבנייה וכלה באכלוס וסגירת ההסדר עם הבנק". ב-2008 מכר את הפרויקט לאפרידר תמורת 41 מיליון שקל, שהועברו לבנק הפועלים לכיסוי החובות. עשרות מיליונים נוספים הועברו מתמורת מכירת דירות, וחלק מהחוב נמחל. רצון: "מחילה, אם נעשתה, התבססה על חוב בגין חיובי ריביות חריגות שממילא היו נמחקות בכל הסדר".
בינתיים, הייפ הנדל"ן ברומניה הביא לשם גם את רצון. בדצמבר 2008 כתב נתי מאיר בבלוג שלו כי רצון "אוהב מאוד את רומניה ומגיע לביקורים בבוקרשט לעתים תכופות". רצון אומר שבחן שם "אפשרויות עסקיות מטעם אנשי עסקים פרטיים" (הוא מסרב לחשוף זהותם), שלא הבשילו בשל המשבר העולמי.
בשלהי 2009 הגיעה ההצעה להתמנות ליו"ר נ.ת.ע. בינתיים מדובר בהתנדבות, אולם לאור הלאמתו הוחלט להופכו לתפקיד בשכר. "הרכבת נוע תנוע", הכריז רצון עם כניסתו לתפקיד, "פרויקט הרכבת הקלה לגוש דן הינו פרויקט התשתית המורכב והמאתגר ביותר שנבנה אי פעם בישראל, ואף החשוב שבהם". כל מלה במשפט הזה חקוקה בסלע. עכשיו רק נשאר לראות אם הניסיון של רצון מספיק כדי להניע את הרכבת.
itay@globes.co.il