היינו אחרי כוס אספרסו משודרג של טאצה ד'אורו בקפה תמר עם אבא, עם אחותי הקטנה ועם הזאטוט שלה, ואחרי שעה של דפדוף קדחתני בעיתונים בתקווה למצוא שם השד יודע מה. בבית, במתת, אני לא קורא עיתונים בבוקר. ואם כן, אז רק באינטרנט. יצאנו מהקפה וצעדנו בניחותא להפקיד את הילל הקטן בגן הילדים. לפתע ראינו איש מבוגר מאוד עומד באחת החצרות וקוטף עלים משיח חוביזה ענק ששגשג שם באין מפריע. אני רגיל לראות שיחי חוביזה בשדות ובטרסות בגליל, ולכן החוביזה המפוארת הזאת משכה את עיניי. אבל יותר מהחוביזה סקרן אותי האיש המבוגר בעל רעמת השיער הלבנה, שנראה כבן 80 לפחות.
מה אתה עושה עם העלים, שאלתי, והוא ענה בלבביות ובמבטא עיראקי כבד שהוא קוטף אותם בשביל אשתו. ומה היא מבשלת איתם? המשכתי לחטט. "היא אוכלת אותם טריים. זה טוב לענייני נשים, אתה מבין?".
המשכנו הלאה, ואחרי שהפקדנו את הזאטוט בידיה הנאמנות של הגננת חזרנו על עקבותינו. כשהגענו לאותו מקום, האיש כבר לא היה שם, ועל שיח החוביזה לא נותרו עלים. האיש עשה עבודה יסודית. חבל, חשבתי לעצמי. דווקא היה נחמד להכין עכשיו חביתת חוביזה.
המפגש עם האיש הזה ועם שיח החוביזה גרמו לי לחשק גדול לקטוף חוביזה, או לפחות לעצור בדרך הביתה בכפר יסיף ולקנות עשבי בר מהזקנות שמוכרות שם עשבים שהן קוטפות. יום חמישי חורפי הוא יום מושלם לשוק של כפר יסיף, ומכיוון שאני ממש לא מסוגל לדחות סיפוקים יצאתי מיד צפונה, אל מחוזות החוביזה האבודה. בדרך עצרתי וליקטתי שתי שקיות מהעלים העדינים שלה. הרי היא גדלה בכל מקום עכשיו, ממש בצדי הדרך.
כשהגעתי הביתה החלטתי שבא לי חביתת חוביזה, אבל לצערי לא היה לי לחם בבית. חביתה בלי לחם זה ממש לא לעניין. אז העמדתי בצק פיתות מהיר כזה, עם המון שמרים ומים חמימים (בדיוק ההפך מאיך שאני מלמד לעשות בצקים...), ואחרי שעה בערך חילקתי את הבצק לכדורים ופניתי לחמם את התנור. רק אז נזכרתי שהתנור שלי בכלל לא פועל; הדלת לא נסגרת, וגוף החימום התחתון שבק חיים.
רק לפני שבועיים-שלושה היה אצלי טכנאי מהשירות של קנווד והודיע לי שישלחו לי הצעת מחיר לתיקון התנור. כשהגיעה הצעת המחיר, היו נקובים המספרים הבאים: עבור כל ציר של הדלת - 700 שקלים. עבור גוף החימום התחתון - 900 שקלים. עבור העבודה... בסך-הכול: 2,500 שקלים לערך. המחיר הזה הקפיץ אותי לשמיים. 2,500 שקלים הם קצת יותר מחצי עלותו של תנור דומה חדש של אותה הפירמה. בעיניי זו פשוט ביזה. טכנאי עצמאי שהפנתה אליי השכנה שלי נתן הצעת מחיר של 550 שקלים עבור התיקון כולו, פחות מרבע המחיר השערורייתי.
אז עכשיו היו לי עלי חוביזה רעננים, היה בצק לפיתות, והיה דחף לא מרוסן להכין מאפים ממולאים, חמימים וטובים משניהם. שכחתי כבר את החביתה. אבל עכשיו תנור לא היה. נאלצתי להדליק את הטבון בחוץ. ערמתי בתוכו זרדים וענפי אלון רטובים עד לשד עצמותיהם, ואחרי מאמצים לא קטנים ושעתיים טובות הצלחתי לחמם את הטבון. בזמן שהבצק תפח הכנתי מילוי של חוביזה עם בצל מטוגן. הכנסתי את המאפים לטבון העצים. בסוף אפילו שמחתי שהתנור היה מקולקל. יצאו מאפים פצצה!
אבל שלא תחשבו שכישלונו של התנור הביתי שלי והחוצפה של חברת השירות שלו הרפו ממוחי. חשבתי לעצמי מה היה קורה לו היה לי רק תנור אחד, כמו ברוב הבתים. זה הזכיר לי את המחירים שגובים המוסכים המורשים עבור כל תיקון קטנטן, וכמה מעצבנות יכולות להיות חברות השירות הנפלאות של המכשירים החשמליים שלנו, וכמה חכם היה האיש המבוגר הזה שקטף את החוביזה שלו בעצמו. אז אכלתי עוד מאפה חוביזה חם עם יוגורט קר, ונרגעתי קצת.