50 דקות אחרי תחילת הקראת גזר דינו של הנשיא השמיני של מדינת ישראל, בעוד משה קצב יושב על ספסל הנאשמים ושריר לא זע בפניו המאופרים לעייפה, קם ממקומו אחד מבניו, שישב בשורה הראשונה, ירד על ברכיו למרגלות אביו ונישק את נעליו של קצב. זו הייתה מחווה פומבית, לעיני העולם כולו, זעקה ללא מילים: אנחנו עם אבא; לדברי השופטים אין בעינינו כל חשיבות.
זה היה הרגע שבו נפלה מסכת הנימוס והתקינות באולם בית המשפט המחוזי בתל-אביב. עד אותו רגע, כמו בכל הופעותיו הפומביות בהקשר לתיקו הפלילי, התעקש קצב לשמר את החזות הפיקטיבית של מעין-מכובדות. כאילו מתנהל כאן ביזנס בין אנשי חליפות וצווארון לבן. כאילו ביקש לומר לשופטים - אני, הנשיא לשעבר, אשב כאן ואכבד אתכם, ואתם תכבדו אותי. אבל הכול נעלם ברגע אחד, וקצב יצא בסדרת קריאות ביניים באולם, בעוד אב בית הדין, השופט ג'ורג' קרא, מתעקש להמשיך בטקס הקראת גזר הדין.
סנגוריו של קצב טענו בתום הדיון הבוקר (ג') כי ההתפרצות של קצב לא תואמה עמם, אך הביעו הבנה לדברים שיצאו "מדם לבו", וזאת נוכח "דברי הבלע השזורים בהכרעת הדין ובגזר הדין".
אם כך מכנים עורכי הדין את ההחלטות המוסמכות שיצאו מבית המשפט, אין מה להלין על קצב, שבא הבוקר לשבור את הכלים. אריה דרעי ביקש בזמנו למנות יועץ משפטי לממשלה מטעמו, כדי להימלט מאימת הדין; קצב, הבוקר, הסתפק במחוות סמליות של דה-לגיטימציה לפסיקת בית המשפט.
7 שנות המאסר שגזרו שופטי הרוב - ג'ורג' קרא ומרים סוקולוב - על קצב הן ענישה הולמת לפשעיו של הנשיא האנס. כפי שהצליחו לחדור את ערפילי הרעש בהכרעת הדין, כך גם בגזר הדין הוכיחו השופטים כי הם מסוגלים להתעלם מהדיון הציבורי והתקשורתי - אותו דיון שנגדו הם מתקוממים - ולהגיע למסקנות המשפטיות הראויות.
גזר הדין של שופטי הרוב מאזן כראוי בין שיקולי ההחמרה לבין הבאים להקל. למרבה הצער, אי-אפשר לומר זאת גם על דעת המיעוט של השופטת יהודית שבח.
לפני כחודש, בתום הדיון בטיעונים לעונש, הודיעו השופטים כי גזר הדין יינתן בתוך 14 ימים, עוד לפני שקיימו היוועצות פנימית ביניהם. מאוחר יותר יצאה הודעה כי מתן גזר הדין יידחה בשבועיים נוספים.
הבוקר התברר מדוע - השופטים, שהצליחו לצלוח את המשימה הקשה יותר והתאחדו כולם בהכרעת הדין המרשיעה, שעליה חתמו שלושתם פה-אחד, לא הצליחו הפעם להתעלות מעל חילוקי הדעות ביניהם.
אף שרצוי להימנע מהמסר הציבורי הנובע מכך שבית המשפט מדבר בשני קולות, טוב עשו שופטי הרוב שלא הגיעו לפשרה עם שופטת המיעוט, שהייתה מורידה את רף הענישה מתחת לראוי.
השופטים החליטו לנקוט גישה מחמירה עם איש הציבור, בין היתר לאור העובדה שלא ניתן לזקוף לזכותו את עברו הנקי מהרשעות פליליות - עברו, כפי שהתברר משרשרת המתלוננות שהעידו במשפט אף שתלונותיהן התיישנו, איננו נקי כלל ועיקר; ולאור העובדה שלא ניתן לזקוף לטובתו את שירותו הציבורי ארוך השנים, מאחר שמגוון תפקידיו הממלכתיים, קבעו השופטים, שימשו את קצב כ"שדה ציד" שבו ארב לקורבנותיו.
המאסר הממושך יחסית יוצר לקצב בעיה נוספת, בשאלה הפרוצדורלית של עיכוב ביצוע העונש. ככל שעונש המאסר ארוך יותר, כך גוברת הנטייה שלא להיענות לבקשתו של העבריין לעכב את תחילתו עד לתום הדיון בערעור. ההערכה הייתה כי התביעה לא תתנגד לעיכוב ביצוע עד לפסק הדין בעליון, אך רונית עמיאל ונסים מירום הפתיעו והודיעו כי הם מסכימים לדחייה "לצורך התארגנות" ל-45 יום בלבד.
לא בכדי ניסה עו"ד ציון אמיר לשכנע את שופטי המחוזי, בתום הקראת גזר הדין, לעשות שימוש בסמכותם ולהורות על עיכוב ביצוע עד פסק הדין בעליון. קרא וחברותיו סירבו, ונתנו לקצב 45 ימים בלבד עד לתאריך התייצבותו לריצוי העונש. אם שופטי העליון, שיקבלו לידיהם את הערעור, ירצו - הם יוכלו להאריך את עיכוב הביצוע.
הספין האחרון: התקשורת אשמה
עם תחילת החקירה הפלילית ובמהלך גלגוליה השונים של הפרשה, ניסה קצב וניסו יועציו להסיט את תשומת-הלב התקשורתית ומרכז הכובד הציבורי מהחשדות כלפיו אל עבר הנפגעות, "המעלילניות", כפי שכינה אותן.
לקראת שלביו הסופיים של המשפט החל להתגבש ספין אחר - הפניית אצבע מאשימה כלפי התקשורת. קצב הוא הקורבן, התקשורת היא מפלצת שבלעה אותו ואת משפחתו חיים - אלה היו מילותיו של ציון אמיר בדברי הסיכום שלו, בדיון בטיעונים לעונש.
הטענה הזו, שלא הוכחה כדבעי בראיות בבית המשפט, לפי כללי הראיות הנדרשים במשפט פלילי, היא הציר המרכזי של גזר הדין. הן שופטי הרוב והן שופטת המיעוט קובעים נחרצות כי אלמלא ספג קצב מסכת של פרסומים תקשורתיים פוגעניים לאורך שנות התנהלות הפרשה - העונש שראוי היה להטיל עליו היה חמור הרבה יותר.
קרא וסוקולוב מרמזים כי אלמלא ההקלה הזו, היה נגזר עונשו של קצב למאסר דו-ספרתי; שבח אומרת כי אלמלא "משפט השדה התקשורתי" הייתה גוזרת עליו 6-7 שנות מאסר.
חוות-דעתה של השופטת שבח היא כתב אישום חמור, לא מוצדק ובלתי ראוי נגד השיח הציבורי בעניינו של קצב, נגד כלי התקשורת, שפעלו לחשוף ולסקר את הפרשה, ונגד ראשי מערכת אכיפת החוק שמסרו לציבור דין וחשבון.
שבח טוענת כי "קצב נשפט על-ידי התקשורת והורשע טרם משפט", ומזכירה בין היתר את הפגנת ההמונים בכיכר רבין נגד הסדר הטיעון עמו, את התקהלות ארגוני הנשים ברחבת בית המשפט, את הטוקבקים בגנותו של קצב באינטרנט, וכל זאת "עוד לפני שבית המשפט אמר את דברו". מסקנתה - חזקת החפות שכל נאשם זכאי לה התבטלה זמן רב לפני שקצב הורשע.
זו מסקנה מרחיקת לכת ומדאיגה, העלולה לסמן מגמה מסוכנת ביחס לאנשי ציבור הנקלעים לפרשה פלילית. חזקת החפות של נאשם היא זכות במישור המשפטי. זו עומדת לנאשם עד להכרעת בית המשפט.
כשהנאשם המדובר הוא איש ציבור, שבקריירה הציבורית שלו נבנה כתוצאה מסיקור וליווי תקשורתיים - זוהי זכותה וחובתה של התקשורת לדווח גם אודות הסתבכותו הפלילית, בלי להמתין שנים ארוכות לבית המשפט. לדווח, לנתח, להשמיע דעות ולעורר שיח ציבורי.
אלא שבעולמה של שבח, החובה האלמנטרית הזו של העיתונות היא נימוק להוקעתה, וגם להקלה דרמטית בדינו של הנאשם נשוא הפנים. התקשורת צריכה לשתוק, הציבור צריך להדיר את רגליו, וההליך צריך להתנהל בדלתיים סגורות.
נשתכח מכבודה שאלמלא הפגנות הענק, הביקורת הציבורית והחשיפות התקשורתיות - תיק קצב לעולם לא היה נוחת על שולחנה, אלא נסגר בהסדר טיעון מביש בבית משפט השלום.
אימוץ גישתה של השופטת שבח יוליך להשתקת התקשורת במקום שבו היא חייבת להיות נוכחת, ולניסיונות מצד פוליטיקאים חשודים ליצור פרובוקציות וללבות את השיח בעניינם, כדי שיוכלו לדרוש בהמשך הקלה בעונשם.
ימשיך לקבל פנסיה
גזר הדין הוא נקודת ציון משמעותית בפרשה, אך לא התחנה הסופית. בעקבות קביעת הקלון בעבירות שביצע, תתכנס בקרוב ועדת הכספים ותשלול מקצב את ההטבות הכספיות המוענקות לנשיאים וראשי ממשלה לשעבר. חסל סדר רכב שרד, לשכה, עוזרים, תקציב אירוח ואחזקת משק-בית.
את הפנסיה, בגובה כ-50 אלף שקל בחודש, ימשיך קצב לקבל עד יומו האחרון, וכך גם רעייתו גילה, אם תאריך ימים אחריו. כמו בכל הדיונים, גם היום לא נראתה גילה באולם המשפט, ביומו הגורלי של בעלה.
במקביל לעונש מאסר קצר יותר שהציעה שבח, היא ביקשה להכפיל את גובה הפיצוי שישלם קצב לא' ממשרד התיירות ולל' מבית הנשיא, לעומת הפיצוי שקבעו שופטי הרוב. אלא שגם לאחר קבלת הפיצוי במסגרת ההליך הפלילי, פתוחה בפני כלל המתלוננות הדרך להגשת תביעות נזיקין אזרחיות נגד קצב. א' מבית הנשיא מתעתדת להגיש תביעה משלה, אף שלא נכללה בכתב האישום ולא העידה במשפט.
בעוד 45 ימים יוגש ערעור לעליון, ובו ישמיעו סנגורי הנשיא כתב אישום חריף נגד בית המשפט המחוזי. קדימון מהטענות השמיע הבוקר ציון אמיר. את ביקורתה החריפה של שבח על "משפט השדה" הציבורי והתקשורתי, שנכללה בגזר הדין, הם מתכוונים ליישם גם על שלב הכרעת הדין - ולטעון שקולות ההמון ברחוב הסיטו את השופטים מהמסקנה הראויה - זיכויו של קצב.
בשלב הראשון, עוד לפני שמיעת כלל הטיעונים, יצטרכו שופטי העליון להכריע אם לדחות את כניסתו של קצב לכלא. עד עתה, וגם הבוקר, הקפיד קצב לחמוק מצילום מביך על ספסל הנאשמים. כעת תהיה משימתו קשה עוד יותר - לחמוק מצילומו נכנס אל מאחורי השער הברזל הנעול.