שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, יהודה זפט, אינו מקבל את החלטת נציב תלונות הציבור על שופטים, אליעזר גולדברג, בעניינו - כך עולה מתגובתו של זפט להחלטת הנציב, לפיה התלונות כי זפט הפר את החובה לגלות לצדדים בתיקים שבהם היה מעורב משרדו של עו"ד יעקב וינרוט, כי היה מיוצג על-ידי וינרוט בעבר - הן תלונות מוצדקות.
לדברי זפט, נציב התלונות "קבע עמדה ביחס לתקופה שבה על שופט לגלות את דבר הייצוג שהסתיים, ומיישם אותה באופן חריג, לאלתר ורטרואקטיבית לשנות ה-90".
בין זפט לבין גולדברג שוררת מחלוקת ביחס לאורך התקופה שבה עליו להודיע לצדדים, בעת שוינרוט או עורך דין ממשרדו מופיע בפניו, כי היה מיוצג על-ידו בעבר, לאחר שוינרוט סיים את הטיפול בעניינו.
"בהחלטת הנציב ניתנת עדיפות לדעתו של הנציב ביחס לתקופת הגילוי", כתב זפט בתגובתו להחלטתו של גולברג, "נושא המצוי במחלוקת משפטית שטרם זכה להסדר חוקתי או אחר".
גולדברג קבע בהחלטתו כי זפט היה צריך לגלות לצדדים שהתדיינו בפניו, בתיקים שבהם הופיעו בפניו עורך דין ממשרדו של וינרוט, כי הוא ואשתו שכרו בעבר את שירותיו של וינרוט.
התלונות נגד זפט הוגשה בעקבות הגילוי, שהחל במסגרת משפטו של וינרוט, כי בעבר ייצג את זפט ורעייתו, עו"ד מרים זפט, בתביעה נגד קבלן שממנו רכשו דירה.
בהמשך התברר כי במספר תיקים שהתנהלו במשך השנים בפני זפט, אשר משרדו של וינרוט ייצג בהם את אחד הצדדים, נמנע זפט מלציין כי הוא היה בעבר לקוח של וינרוט. התיק של בני הזוג זפט טופל על-ידי משרדו של וינרוט מאוקטובר 1989, והתקיימו בו 14 ישיבות עד מועד מתן פסק הדין בתיק, בדצמבר 1994.
וינרוט עצמו הופיע כצד באולמו של זפט בשני מקרים, האחת היא בקשה לאכיפת הסכם בוררות, בפברואר 2003, שעסקה בהיקף שכר-הטרחה שקיבל וינרוט, והשנייה היא תביעה מינואר 2009 בנוגע לזכיית משרדו של וינרוט במכרז למתן שירותים למשפטיים של חברת עמידר.
משרדו של וינרוט ייצג בתיקים רבים לקוחות בפני זפט, הראשון שבהם היה תיק לביא-צנעני, שנקבע לדיון ביולי 1997, ובו ציין זפט בפני הצדדים כי יוצג בעבר בידי משרדו של וינרוט. לבקשת הצד שכנגד, ובהסכמת וינרוט, הסכים זפט להעביר את התיק לשופט אחר.
35 תיקים
במשרדו של וינרוט נמצאו לפני כחודשיים 35 תיקים שטופלו במשרד, ושהתנהלו בפני זפט, ושבהם אין אינדיקציה לכך שהשופט ציין בפני הצדדים כי בעבר היה מיוצג על-ידי וינרוט.
נציבות התלונות על שופטים ביקשה ממזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב לקבל 14 תיקים שנפתחו לפני שנת 2000, מתוך הרשימה שהעביר משרד וינרוט, אלא שכולם, למעט 4 תיקים, הושמדו. ב-3 מהם לא נמצאו בפרוטוקולים אזכורים של השופט זפט לכך שהיה מיוצג בעבר על-ידי משרד וינרוט.
התיקים הללו התנהלו בפני זפט בשנים 1998-1999. אחד מ-3 התיקים הללו הוגש לבית המשפט בדצמבר 1999, אך הדיונים אצל זפט התקיימו בשנת 2000.
גולדברג קובע כי אורכה של "תקופת הגילוי", שבה על השופט לגלות לצדדים כי היה מיוצג על-ידי עורך דין של אחד הצדדים, ארוכה יותר מ"תקופת הפסלות", שבה עליו לפסול עצמו מלטפל בתיקים כאלה.
"הופעת עורך דין בפני שופט שלו נתן עורך הדין בעבר שירות משפטי", כותב הנציב, "יוצרת בנסיבות מסוימות ניגוד עניינים אתי לשופט, ומצב זה מחייב את השופט, גם אם לדעתו אין עליו לפסול את עצמו מיוזמתו, ליידע את הצדדים על השירות שקיבל מעורך הדין".
לדברי הנציב, אם מתעורר ספק אצל השופט אם קמה חובת גילוי - עליו לפעול לטובת הגילוי.
עוד טען זפט כי בחלק מהתיקים הללו הודיע לצדדים על כך, אך הדבר לא נרשם בפרוטוקול, מאחר שלא היתה להודעה רלוונטיות לשאלת הפסלות.
"אינני מהסס לומר", כתב הנציב על הסבריו של זפט, "כי הסברו של השופט, כי בשנים הראשונות, שלא נקב במספרן, לאחר סיום תיק הייצוג, הודיע עליו אך לא רשם את ההודעה מכיוון שלא נטענה טענת פסלות - הוא הסבר דחוק שאיננו מתיישב עם תגובתו הראשונה כי לא היה עליו כלל לדווח על תיק הייצוג".
שכר-טרחה מקובל
הנציב קובע כי יש להעמיד את תקופת "הגילוי הנאות" של שופט לצדדים, על כך שהיה מיוצג על-ידי אחד מעורכי הדין של הצדדים, על 5 שנים. בתיקים שבהם היה משרדו של וינרוט בעצמו אחד הצדדים בתיק, "תקופת הגילוי" ארוכה יותר באופן משמעותי, והיא עומדת על 9 שנים לפחות. לדעת זפט, אורך התקופות הללו צריך לעמוד על 3-4 שנים לכל היותר, ולאחר מכן אין חובת גילוי מצדו.
באשר לשכר-הטרחה שגבה וינרוט מבני-הזוג זפט, מסר זפט לנציב כי לדעתו ולדעת רעייתו שכר-הטרחה לא היה נמוך מהמקובל במשרדו של וינרוט. וינרוט עצמו אישר זאת, אף שמלכתחילה הציג במשפטו שלו את העובדה שייצג בעבר את זפט, כדי להמחיש את הטענה כי העניק ייצוג בשכר-טרחה מופחת לעובדי מדינה.
"יהא הדבר אשר יהא", סיכם גולדברג סוגיה זו, "אין בידי לומר כי שכר-הטרחה היה בשיעור כה נמוך, עד שהשופט היה מודע או צריך היה להיות מודע לכך".
"היבט אתי"
"החלטת הנציב מתייחסת לתלונה שהוגשה כנגד השופט זפט, בקשר לייצוג משפטי שהוא ורעייתו קיבלו ממשרד עו"ד וינרוט ושהסתיים בחודש דצמבר 1994", נמסר בתגובתו המלאה של זפט להחלטתו של גולדברג. "בתלונה נכללה גם טענה כי הנציב ראה לנכון לקבל אותה, המתייחסת לדיונים שהתקיימו בפני השופט זפט לאחר סיום הייצוג המשפטי. הנציב דן בהיבט האתי של הגילוי, וקבע כי אין ולא הייתה במועד הרלוונטי נורמה הדנה בחובת הגילוי נשוא התלונה.
"לאחר מכן מצא הנציב לראוי להביע דעתו כי לגבי חובת הגילוי במקרים שבהם מופיע עורך דין המייצג כבא-כוחו של בעל הדין, תקופת ההודעה הסבירה הינה 5 שנים. בנוסף הביע הנציב דעתו כי בתיקים שבהם עורך הדין המייצג הינו צד בהליך המשפטי, יש להגדיל משמעותית את התקופה מבלי שקבע את משך התקופה, והסתפק באמירה כי 9 שנים אינן זמן מספיק".
השופט זפט מציין כי בהחלטה שנתן בתיק לביא-צנעני, ביולי 1997 - פחות מ-3 שנים מתום ייצוגו על-ידי וינרוט - הוא הביע את דעתו, בהחלטה שיפוטית, כי "המועד הסביר לגילוי עובדת הייצוג הינו 3-4 שנים ממועד תום הייצוג. הנציב קבע כי המסגרת הנוקשה כביכול של 5 שנים, נתונה לשינויים על-פי הנסיבות.
נוכח העובדה כי מדובר בפרק זמן העולה על 12 שנה, מסר השופט זפט לנציב כי על סמך התנהלותו הוא מניח כי בשעתו הודיע בעל-פה למתדיינים על עובדת הייצוג בלא שהדברים נרשמו בפרוטוקול - "אמירה המתיישבת עם מה שאכן נרשם בהחלטה בעניין לביא-צנעני - מבלי שהוא מסתמך על זיכרונו, נוכח הזמן הרב שחלף ומגבלות הזיכרון האנושי".
"נושאים טכניים"
לגבי השאלה האם זפט ציין את הדבר בפני הצדדים בעל-פה, מבלי שהדבר נרשם בפרוטוקול, כתב זפט בתגובתו כי "אין ספק כי אילו הייתה השאלה עולה בשנות ה-90, ניתן היה להסתמך על זיכרונו של השופט ועל זיכרונם של הצדדים, כדי לוודא אם אכן היה גילוי שלא קיבל ביטוי בפרוטוקול".
עוד טוען זפט כי ב-3 התיקים שהזכיר הנציב בהחלטתו, לא התקיימו דיונים לגופו של עניין אלא בנושאים טכניים בלבד.
"בתיק אחד ההחלטות התייחסו לאישור הסכמות של הצדדים, לבד מהחלטה אחת שבה סירב השופט לבטל מינוי של מומחה בתואנה שהמומחה מבקש תשלום; התיק השני הועבר לבית המשפט לענייני משפחה; בתיק האישי של עו"ד וינרוט, דחה השופט זפט את בקשת וינרוט להעביר את ההליך לבוררות".
דוברת בתי המשפט מסרה בתגובה: "קיבלנו את החלטת הנציב, ואנו לומדים אותה".
הנציב על תיק צ'רלטון: עדיף שזפט לא היה דן
שאלה נוספת שעלתה במסגרת בירור התלונות נגד השופט יהודה זפט, הייתה האם ראוי שהוא יפסוק בבקשה לביטול הליכי הבוררות בין חברת צ'רלטון להתאחדות לכדורגל וחברת ספורטפייב.
את הבקשה הגישה חברת צ'רלטון, בטענה כי הבוררת, השופטת בדימוס גבריאלה דה-ליאו לוי, לא גילתה לצדדים כי היתה בעבר בת-זוגו של השר לשעבר חיים רמון, הקשור לחברת צ'רלטון, וכי סמוך לתום כהונתו כשר המשפטים נזף רמון בשופטת עקב מעורבותה במשפט אונס, שבו כתבו השופטים בפסק הדין כי אפשר שהמתלוננת נהנתה ממעשי האנס.
זפט החליט לדחות את בקשתה של צ'רלטון לביטול פסק הבוררת, ואולם לטענת צ'רלטון, היה עליו להימנע מלפסוק בשאלת היקף חובת הגילוי של הבוררת דה-ליאו לוי, נוכח הטענות המופנות כלפיו בשאלת חובת הגילוי בדבר קשרי העבר בינו לבין אחד הצדדים המופיעים בפניו בתיקים שונים.
זפט עצמו טען בהודעתו לנציב כי לא הייתה שום עילה להעברת התיק לשופט אחר או חשש ל"מראית פני הצדק".
גולדברג סירב לומר אם קמה לדעתו עילה לפסול את זפט מתיק זה, אך העיר כי "מיטיב היה השופט לעשות אלמלא דן בעניין, עקב קרבת הנושא בו לטענה שהופנתה כלפיו".