כמו שאתם מתארים לעצמכם, אני לא מאלה שמסתובבים עם נוצה ונר בחיפוש אחר פירורי חמץ, לא צובע את הבית לפני הסדר ולא מקרצף פנלים באובססיה. פסח בשבילי הוא מדבר, בני ישראל, 40 שנה. החלטתי שאני נכנס לאוטו ויורד דרומה. העילה המיידית למסע - עם כל הכבוד לבני ישראל - הייתה שמועה שגונבה לאוזניי שבנגב הצליחו לגדל בצלי ענק בגודל של אבטיחים קטנים, בצלים ענקיים שמיועדים לתעשייה. וזה משהו שאני חייב לראות.
וכך, ובלי לברר איפה בדיוק השדות האלה שוכנים ובלי להצטייד ב-GPS, נסעתי דרומה בואך באר-שבע. המעבר מפריחת הדובדבן אצלנו בגליל העליון, דרך שדות החיטה והכרובית שבדרך למדבר היה הדרגתי. לאט-לאט הפכו השדות הירוקים לגבעות עם פחוני בדואים. האלונים הפכו לאשלים. מטעי הבננות והאבוקדו - לדיונות מנוקדות בעדרי עזים שחורות.
נסעתי ונסעתי שעות ארוכות, וכשהגעתי לבאר-שבע החלטתי שאני חייב לנוח קצת לפני שאני ממשיך. נכנסתי לשתות קפה באיזשהו מתחם חנויות גדול, והצטיידתי במקיאטו כפול. מיד מצאתי את עצמי עומד בתוך חנות ספרים ענקית. אם אין קמח לפחות שתהיה תורה.
מדפי ספרי הבישול היו עמוסים ספרים חדשים. מדהים כמה כותרים יוצאים לקראת פסח. מפחיד אפילו. פגשתי שם את הספר החדש של ידידתי רותי קינן, "1,000 מתכונים", שהפליא אותי ברוחב היריעה שבו. ספר שחייבים לתת לכל זוג טרי שנכנס לחופתו.
ספר נוסף שתפס את עיניי היה "תפוחי אדמה" של נירה רוסו ושל ישראל אהרוני. דפדפתי וראיתי לשמחתי שסוף-סוף באמת יצאה אנתולוגיה רצינית שכוללת לא רק טיפים, מתכונים וצילומים נהדרים, אלא בעיקר הסבר מפורט וברור של זנים שונים ולמה הם משמשים. אלה לפירה, אלה לצ'יפס, אלה לאפייה. שתיתי עוד אספרסו כפול בעמידה, והמשכתי דרומה.
בדרך התקשרתי לאלון גלילי, סבא של נוני, שעבד איתי זמן רב בבוסתן, והיה האחראי להצלחתם של ירקות רבים שגדלו בטרסות שלי. היום נוני כבר חייל, ואני מתגעגע לאצבעותיו הירוקות שלהטטו באדמה. זכרתי שסבא שלו גר בשדה בוקר, וזכרתי שהוא אנציקלופדיה חיה של עשבי בר מדבריים ומומחה גדול למה מגדלים איפה. אלון הסכים לפגוש אותי מיד, אז זנחתי את בצלי האבטיח המוזרים, והדרמתי לעין עבדת, שם קבענו להיפגש.
אלון הביא צרור עשבי בר עטופים בנייר. זו לענת המדבר שעושים ממנה חליטה לכאבי בטן קשים, אמר. זה גייסום - נגד כאבי שרירים. זו מוריקנדה מוריקה, שמעלעליה מכינים סלט נהדר. ממש טעם של קולרבי. אחרי שעברנו על עלי המלוח, החבק, שהוא זן של נענע שאלון הגניב מירדן ושתל בגינתו, והחומעה החמצמצה שמתאימה גם היא לסלט, התחיל אלון לספר לי על המו"פ של המועצה האזורית הר הנגב, המקום שבו הוא עובד, אף שעבר כבר את שנתו השבעים.
האיש הדהים אותי בעושר ידיעותיו. סיפוריו נשמעו כמו אלף לילה ולילה, מתובלים בביטויים בדואיים. הוא סיפר על מאגר המים המליחים שנמצא בעומק 1,200 מטרים מתחתינו, ושיספיק גם למאה שנים של חקלאות אינטנסיבית. סיפר על המאמצים לפתח זני רימונים, גפנים וזיתים שיכולים לחיות על המים המלוחים האלה. על הדגים שמגדלים באמצע המדבר. על השפמנונים של קיבוץ רביבים ועל הברמונדי של משאבי שדה.
עברו הרבה שנים מאז הפעם האחרונה שבה הייתי במדבר. כל ימי התיכון שלי הייתי חבר בחוגי נוער של בתי ספר שדה מדבריים - עין גדי, שדה בוקר וסנטה קתרינה. התהלכתי במדבר וידעתי על בוריים את כל עלי המלוח והגייסומים האלה, אבל עשרות שנים עברו, ואני שכחתי את קסמו של המקום הזה. בחרתי לגור בצפון הארץ. עטוף בעצי אלון ירוקים ובנחלים. המפגש עם אלון ועם המדבר החזיר אותי לימים שבהם הייתי מסוגל ללכת עשר שעות בחום יוקד כדי להגיע למעיין קטנצ'יק עם עצי שיטה, ולהרגיש בגן עדן.
אלון המשיך ודיבר, וסיפוריו על בשר הגמלים המשומר בשומן הדבשת, על המנסף של אנשי המדבר ועל המקלובה המדהימה של סולימן מכסייפה שליד ערד עשו אותי רעב. אבל לא למנסף ולמקלובה, אלא לעוף הצלוי של אימא שלי, שמדי סדר פסח שכב על מיטת תפוחי אדמה ומשמשים. אפילו שידעתי שלא אזכה עוד לאכול מידיה, ועל אף שמאז שנפטרה לא השתתפתי אפילו בליל סדר משפחתי אחד, החלטתי שהשנה אני לא הולך להבריז למשפחתי פעם נוספת.
נפרדתי מאלון גלילי, האיש והאגדה, לא אחרי שביקשתי ממנו להדריך אותי לשדה תפוחי האדמה שעוקרים עכשיו. אחרי שעה וחצי נסיעה הגעתי לשדה כזה וליקטתי את התפודים שנותרו בין התלמים ההפוכים, בלי בושה. אני והאנפות הלבנות שאירחו לי לחברה. ככה, עמוס בתפוחי אדמה לחים, התחלתי להצפין בדרך הביתה, עם פצעי לחץ מהנהיגה הארוכה, אבל מאושר עד הגג.