1. האינטרנט מנצח גם את מיפ
כנראה שיריד התוכניות הבינלאומי מיפ, הנערך מדי שנה בעיר קאן שבחוף התכלת הצרפתי, הוא קורבן נוסף של צונאמי האינטרנט. פעם, בימים הטובים, באנו למיפ כדי לצפות בקלטות וידיאו של תוכניות חדשות, עשינו את זה בתאי צפייה קטנים וצפופים, ואחר-כך, בחדרי ישיבות קטנים וצפופים, ניהלו משא-ומתן על התוכניות הנבחרות.
היום, הצפייה בתוכניות חדשות עברה לאינטרנט, המשא-ומתן על עסקת התוכניות עבר לאינטרנט, ולמיפ באים כדי ליצר היכרויות וקשרים אישיים. בכדי ליצור את זה, אין צורך לשלם 1,250 יורו - מחיר תג הכניסה ל"פאלה", בית הכנסים של מיפ. אפשר במקום זה להיפגש בבר-קפה של מלון מג'סטיק הסמוך.
מארגני מיפ התחכמו ודרשו השנה כי גם כדי להיכנס לבר-קפה של המג'סטיק יידרש תג הכניסה ל"פאלה". במיפ, כמו באינטרנט, ה"לא רוצים לשלם" מנצחים, הם פשוט עברו למלונות ובתי-קפה אחרים בקאן.
בשנות ה-90 הייתה אמירה, שזכות היוצרים שלה שייכת לאחד ממפיצי הסרטים הישראליים: "אני חייב לבוא למיפ. אם לא אבוא, יחשבו שאני בכלא". בשנה הבאה, מיפ כנראה לא תבוא. "מיפ" כנראה בכלא.
2. אהבה ישראלית
ישראלים תמיד אהבו לבוא למיפ. הנוכחות במיפ של ישראלים היתה ללא פרופורציה לגודל השוק הישראלי, והיא היתה דומה לזאת של מדינות גדולות בהרבה ממנה.
תעשיית הקולנוע והטלוויזיה נולדה בתחילת המאה ה-20 בהוליווד על-ידי סוחרי "שמטס" יהודים, שניצלו את היכולות המסחריות והיזמות שלהם בכדי להפוך לבעלי הסטודיו הגדולים, האחים וורנר, מטרו גולדן מאייר ואחרים. האהבה הישראלית למיפ מקורה כנראה בגנים היהודיים של "שמטס".
הנוכחות הישראלית המסיבית במיפ לא השתנתה עם השנים, אך הפרופורציה בין מוכרים לקונים השתנתה. בשנות ה-90 כ-80% מהעולים לרגל למיפ היו קונים. הקרבות בין הקונים הישראלים היו לשם דבר במיפ.
בלהט היצרים, התנפלו נציגי חברות הכבלים (גילוי נאות - בעיקר ICP שעמדתי בראשה), קשת, רשת, טלעד, זכייניות ערוץ 2 וערוץ 1, על ספקיות התוכן הגדולות. זכור לי קרב אכזרי במיוחד על חבילת תוכניות של ה-BBC, בין ICP לבין הזכיינית רשת. במיפ 2011, אני בכלל לא בטוח אם היתה נוכחות של קניינית של רשת, ואם הייתה, אני בטוח שהיא לא יודעת אפילו היכן נמצא הדוכן של ה-BBC.
התוצאה של קרבות האמוציונליים של הקניינים הישראלים של שנות ה-90 הייתה עלייה מטורפת של מחירי התוכניות והסרטים לשוק הישראלי. למרות שמאז נרגעו הרוחות, וגופי השידור למדו שהקהל הישראלי רוצה קודם כל הפקות ישראליות, נותרה הצלקת, ומחירי התוכניות והסרטים לשוק הישראלי נחשבים לגבוהים במיוחד. אולי בכל אופן, אחרי הכול, אנחנו חסרים קצת גנים של "שמטס".
3. מוכרים בלבד
בשונה משנות ה-90, ב-2011 כ-80% מהישראלים שהגיעו ליריד באו כדי למכור פורמטים, תוכניות מתוסרטות, דוקומונטריות, תוכניות ילדים וסגנון חיים. האם ישראל הופכת לאימפריה של תוכן? אין ספק שלתעשיית יצוא התוכן הישראלית יש יחסי ציבור טובים, בעיקר בעיתונות הכלכלית בישראל.
אנשי העסקים בישראל אוהבים כנראה לקרוא על מכירה של תוכניות ישראליות בחו"ל במיוחד לרשתות האמריקניות הגדולות. הכותרות ברב המקרים גדולות בהרבה ממחזורי המכירות. שמעתי את אדיר מילר אומר בפאנל שעסק בנושא, כי בעבור חלקו במכירת הסדרה "רמזור" (זוכת פרס גלובוס הזהב) לרשת פוקס הוא קיבל פחות כסף מאשר בעבור הופעה בפני עובדי חברת החשמל.
מבחינה כלכלית, היקף המכירות הישראליות בשוק הבינלאומי הוא זניח גם במונחי הכלכלה הישראלית וגם בכלל. מאידך, החדשות הטובות הן שהמכירות הישראליות במגמת צמיחה ובהחלט אפשר לראות בהן סימני גז.
לשאלה האם תעשיית התוכן הישראלית יכולה לחקות את הצלחת תעשיית ההיי-טק, התשובה היא בהחלט כן. יש ביוצרים הישראלים את אותן תכונות - יצירתיות, נועזות, דמיון, יכולת לספר סיפור והבנה של צרכי הקהל, שהפכו למשל את תעשיית הקולנוע והטלוויזיה בלוס אנג'לס למה שהיא.
המדיות החדשות, אינטרנט, סלולר ואפליקציות אייפד, יוצרות עקומות למידה חדשות לתכנים מסוג חדש. זאת ההזדמנות ליוצרים הישראלים, החיבור בין תוכן לטכנולוגיה.
מה בכל אופן מפריד בינינו לבין הצלחה? אולי זה חסרונו של "תוכניתן ישראל ראשי" (על משקל "מדען ראשי"), אולי זו פריצת דרך של חברת תוכן אחת, שתדליק את הדמיון של המשקיעים הפיננסיים.
חברת התוכן הזאת תהיה חייבת להיות ב"פוקוס" על השווקים הבינלאומיים, ולא, כפי שקורה היום, שיצואניות התוכן הישראלי מתאמצות למכור לשוק הבינלאומי את התוכניות שהופקו עבור השוק הישראלי.
4. מיתוג ישראל באמצעות תוכן
יצוא של תוכן עבור כל מדינה, ומדינת ישראל בפרט, הוא הרבה יותר מאשר עניין כלכלי. מדינות רבות משלמות כסף רב, כולל לפלטפורמות של yes והוט בישראל, כדי שהערוצים שלהם, והתוכן שלהם, ישודר במדינות אחרות.
מקדונלד'ס וקוקה-קולה לא היו מצליחות בשוק העולמי כפי שהצליחו, ללא התעשייה ההוליוודית שסללה עבורם את הדרך, על-ידי הפצה מסיבית של ערכי ומותגי התרבות האמריקנית.
מדינות, כמו גופים מסחריים, ממתגות את עצמן בעידן האינטרנט והערוצים הדיגיטליים באמצעות תוכן. כך חברת רנו שיצרה ערוץ טלוויזיה דיגיטלי משלה, מלטה שמיתגה את עצמה כמדינת נופש לצעירים באמצעות קונצרטים של MTV, ודרום אפריקה שמיתגה את עצמה כמדינה פתוחה ובטוחה באמצעות סדרת תוכניות בנשיונל ג'אוגרפיק.
כיום הביטוי האמיתי היחידי של תוכן ישראלי בחו"ל הוא של התוכן הזורם בערוצים של CNN, BBC News ואל-ג'זירה. את סודות הליברליות ההומו-לסבית של תל-אביב, הדו-קיום הטבעי של ערבים ויהודים בחיפה, איכות החיים הפורחת בירושלים, העושר העיצובי של יפו ואת היכולות הטכנולוגיות שלנו בתחום המים, אנחנו שומרים לעצמנו.
בימים בהם מורדים מוצרים ישראלים ממדפי סופרמרקטים ברחבי העולם בגלל תדמית ישראלית עכורה, כדאי לחשוב איך היינו נראים אם תעשיית התוכן שלנו היתה פורחת בשווקים הבינלאומיים.
הכותב הוא מנכ"ל ענני תקשורת.