שוב ניצב דובר החמאס מול המצלמות והמיקרופונים, שוב הוא רומז כי יש התקדמות, אולי לא במשא-ומתן, אבל הנה, נמצא מתווך ניטרלי - ובירושלים שוב הולמים הלבבות, פעם אחת ברמה הלאומית, רמת ההזדהות. פעם אחת אצל משפחת שליט, משפחה ישראלית טובה שחיה כבר 5 שנים בסיוט מתמשך.
כאילו לא למדה כלום, משחקת גם התקשורת הישראלית לידי החמאס: הנה, מתווך חדש, הנה סיכוי חדש - חלון הזדמנויות נפתח בקיר תאו של גלעד שליט - עוד מעט קט ישוב הביתה. אלא שמה שמותר לאזרחים תמימים, נפשות יקרות, בלי ציניות, שמוותרים על ימי החופשה שלהם כדי לחבק ולחזק את משפחת שליט בתקוותה, אסור לתקשורת.
עיתונאים יודעים שאין מאחורי המילים של חמאס שום-כלום, שהן מגיעות מאותו מקום שבו המתיקו שפתיים בחיזבאללה, עד לרגע האחרון ממש: "עוד מעט נדע אם החיילים הישראלים עדיין חיים" - כשגופותיהם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר עברו לידי ישראל.
אבל במקרה של גלעד שליט, נדמה כי יש יותר משיתוף-פעולה (מונע מכוונות טובות, שלא יובן אחרת) עם המדיניות התקשורתית המתעתעת של החמאס. נדמה כי התקשורת הישראלית מעדיפה למנות את הימים לשובו של שליט, לשדר קליפים מתגעגעים ולקדם את התקווה - במקום לקרוא לממשלת ישראל להתעמת עם העובדות. והעובדות הרי לא השתנו, לא ישתנו - וממילא אינן תלויות בזהותו של מתווך אלמוני, אמיתי או מדומה.
בניגוד למקח וממכר הנהוג בשוקי המזרח-התיכון, במקרה של גלעד שליט, אין אפילו על מה להתמקח. צריך להחליט אם המחיר של שחרור גורף, פחות או יותר, של אסירי חמאס מהכלא, שווה למדינת ישראל חייו של חייל שבוי אחד.
באופן די מדהים, לא מדובר כאן אפילו על חישוב שכלתני (כמה מבין המשוחררים, אם וכאשר, יחזרו לעסוק בטרור), אלא בעניין רגשי טהור: מצד אחד, בן אובד שחוזר הביתה, מחובק על-ידי משפחתו ועל-ידי מדינה שלמה, מצד שני, עשרות רבות של "סמיר קונטארים" - אנשים שדם חפים מפשע על ידיהם, שיתקבלו כגיבורים בקרב עמם, וכן ההשלכות של כל זה: תחושת הניצחון בקרב החמאס שתוביל את החטיפה הבאה, מול תחושת האמונה של חיילי צה"ל שיידעו כי ישראל תעשה הכול כדי להביאם בשלום הביתה.
מאחר שמדובר בעניין היפותטי, קשה מאוד לשים על כף המאזניים את זה מול זה. יתרה מזאת: הפרקטיקה המזרח-תיכונית היא כזאת שכדי לנצח, להכריע באמת, אתה נדרש לעשות דברים שלא תוכל לחיות איתם. נניח למשל שצה"ל היה מכתר עיירה פלסטינית כתגובה על חטיפת גלעד שליט, ומודיע כי כל יום שבו הוא מוחזק בשבי החמאס, יעלה ב-1,000 הרוגים, פשוטו כמשמעו.
סביר להניח כי במונחי הכרעה, היה זה הדבר היעיל לעשותו. אפילו אם שוביו של שליט היו מחליטים לרצוח אותו כנקמה, העונש הקולקטיבי הנורא היה מונע כנראה את החטיפה הבאה.
מצד שני, ברור לכולנו שאחרי אקט כזה (מילא יללת המתחסדים של הקהילה הבינלאומית שעולה גם כך), לא היינו מסוגלים עוד לחיות עם עצמנו כבני-אדם. משום כך כנראה, הפרשה הכאובה של גלעד שליט היא הרבה יותר מעסקה כזאת או אחרת: היא מקעקעת את היסודות שעליהם ניצב חזון ה"וילה בג'ונגל": אין יותר וילה - אם ג'ונגל, אתה צריך להחליט אם אתה טרף או טורף.
הפתרון האחר, המורכב יותר, אבל אולי היחיד האפשרי בנסיבות, הוא לשנות את חוקי הג'ונגל מתוך ידיעה כי מדובר במסע ארוך, כואב ומייגע.
אפשר לגנות את ממשלת ישראל על שאינה מוכנה לשלם את המחיר שאותו תובע החמאס, אפשר לשבח אותה על כך. מה שאי אפשר להשלים איתו יותר הוא המסר הכפול שעולה מעמדתה: אם מדינת ישראל סבורה כי המחיר שאותו תובע החמאס הוא גבוה מדי, אל לה להמשיך ולהשלות את משפחת שליט האומללה. מוטב שראש הממשלה יתייצב אל מול אביבה ונועם שליט ויאמר להם שאין זה משנה מי יבוא במקומו של חגי הדס, או מי ממדינות העולם תתנדב לתווך בעסקה, שכן ישראל שוללת אותה על הסף.
במקביל תידרש הממשלה לחשוב מה היא עונה, במקרה דנן, לשאלות של מתגייסים לצה"ל - ורצוי שתחשוב היטב על התשובה, שכן אם 5 שנים של שבי אצל החמאס לא הספיקו לה כדי לחלץ משם את גלעד, בדרך של מבצע צבאי או משא-ומתן, כדאי אולי שתוסיף לפק"ל של חייליה המשרתים בחזית גם כמוסות של ציאניד בצירוף הפקודה שלפיה אל להם ליפול בשבי.
שתי האלטרנטיבות קשות מנשוא, שני הפתרונות מעלים לדיון סוגיות קשות של מוסר. ויחד עם זאת, נדמה כי בין ההכרעות הקשות האלה, הדבר היחיד שלא מוסרי לעשותו הוא להמשיך ולהשלות, בעזרת התקשורת, את משפחת שליט.