איש העסקים אדגר ברונפמן פרסם באחרונה מאמר בעיתון "הארץ" בעקבות פגישה בינו לבין הסופר דויד גרוסמן. "ישבנו ושוחחנו כשני יהודים החולקים דאגה עמוקה לגורל ישראל", מספר ברונפמן במאמרו.
דאגתו של גרוסמן באה לידי ביטוי בדברים שאמר לברונפמן. "לקראת סיום שיחתנו, הוא הביט בעיניי ואמר שחשוב שאביע בפומבי את דעותיי על מדיניות ישראל", הוא כותב במאמרו. "ושחיוני שגם אנשים אחרים, שמדיניות זו מעוררת בהם ספקות, יביעו את דעתם".
האם גרוסמן אמר גם שחיוני שאנשים התומכים בעמדות ישראל יביעו את דעתם? ברונפמן אינו מתייחס לכך, ומותר להניח שגרוסמן לא אמר. הסופר מבקש לשמוע תמיכה בדעות שהוא מסכים עמן. כלומר, לא למען חופש הביטוי של יהודי התפוצות יצא גרוסמן לשיחות עם עשירי עולם, אלא למען חופש הביטוי שלהם נגד מדיניות ממשלת ישראל.
עם אכפתיות כזאת...
אבל לא זו הנקודה העיקרית. מעבר לעמדות כאלה ואחרות, צריך לשאול אם רצוי וראוי לבוא אל יהודים בעלי השפעה בעולם בבקשה, בהפצרה, שיביעו דעה נגד המדיניות הישראלית שגרוסמן מתנגד לה. עמדתו של ברונפמן בעניין זה היא ש"כיהודים אנחנו מפגינים את האכפתיות והזיקה שלנו זה לזה על ידי חקירה ודרישה, ולא על ידי תמיכה עיוורת אוטומטית".
זו הייתה יכולה להיות עמדה מאוד מכובדת, לו נאמרה בקונטקסט אחר. לו, למשל, ישראל הייתה במצבה של שווייץ. אבל המציאות היא שישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם הנמצאת במצב מלחמה מתמיד עם רוב שכנותיה. חלק מהמלחמה הזאת מתרחש בשדה הקרב של דעת הקהל העולמית.
בשדה הזה, להבדיל משדה הקרב האחר, ישראל נמצאת במצב של נחיתות ובידוד גוברים והולכים. אחת הסיבות לכך היא אנשים כמו ברונפמן וכמו יהודים אחרים בתפוצות החושבים כמוהו. הם רואים עצמם זכאים למתוח ביקורת, לעתים קשה, על ישראל. זו אכן זכותם, אבל הם אינם מסתפקים בכך; הם גם רוצים שביקורתם תוכר על ידינו כ"אכפתיות" לגורלנו.
הציפייה הזאת היא לא רק מוגזמת, היא, איך נאמר זאת, קצת צבועה. כשאדם או מוסד משמשים מטרה למתקפה דיפלומטית והסברתית, ביקורת כזאת אינה אכפתית, אלא פשוט מזיקה, כיוון שהיא לחלוטין בלתי מאוזנת. הרי אנחנו לא שומעים ערבים במעמדו של ברונפמן מבקרים את פלסטין או אפילו את חמאס.
האכפתיות של ערבים מסוג ברונפמן מתבטאת בתמיכה בממשלות ערב, ובמידה רבה גם ב"ממשלות" ארגוני הטרור. בעוד שה"אכפתיות הביקורתית" של ברונפמן משמשת נשק בידי מתנגדי ישראל.
ה"אכפתיות" וחיי ברונפמן
מעבר לכך, מה יקרה אם ביקורתם של ברונפמנים כאלה ואחרים אכן תשפיע על שינוי מדיניותה של ישראל? ומה יהיה אם השינוי הזה יגרום נזק כבד למדינה ולאזרחיה? מה יהיה במקרה כזה על ה"אכפתיות" של ברונפמן? האם הוא יבוא לגור כאן כדי לחלוק איתנו בתוצאות הנזק שגרם? האם ישלח את ילדיו לצה"ל כדי להילחם למזעור הנזק שגרמו אביו ואחרים כמותו? או שהוא לא עד כדי כך אכפתי?
"כשמפסיקים לשאול שאלות מפסיקים לקוות", כותב ברונפמן. זה משפט אופייני לנאומים בארוחות ערב של הבונדס או המגבית, סיסמה נבובה מתוכן. ברור ששאלות צריך לשאול - אבל על ידי מי? על ידי יהודים שחייהם ועתידם לא יושפעו מכך?
היושב במנהטן
מר ברונפמן, ברור שמותר לך לשאול, ואפילו להשיב, וכמובן גם לבקר, בתנאי שאתה מבין את ההשלכות, בתנאי שאתה מבין שבדבריך ובמעשיך אתה משחק בחיים שלנו, האנשים הגרים בישראל. אתה באמת חושש מכך שנפסיק לשאול שאלות? אנחנו? הישראלים? אתה באמת חושב שאנחנו היושבים בציון זקוקים בתחום הזה לעזרתך, היושב במנהטן?