הצרכן הישראלי לא מרבה לצאת למאבקים על מנת לשפר את השירות שהוא מקבל או להילחם נגד העלאות מחירים. אחת הסיבות שההתייקרות המתמשכת של הדלק לא מוציאה את ההמונים לרחובות היא השימוש הנרחב ברכבי חברה ורכבי ליסינג. הנהגים במכוניות הללו אדישים לשינוי במחיר הדלק.
כ-2.5 מיליון כלי רכב מתגלגלים על כבישי ישראל, לרבות רכבים מסחריים ומשאיות. מתוך המספר הזה, כ-300 אלף מכוניות (12%) הן בבעלות תאגיד, כלומר בבעלות של חברה פרטית או של המדינה. כשני שלישים מתוך רכבי החברה הללו (200 אלף) הם רכבי ליסינג. למרות שחלק מהמעסיקים קובעים תקרה כלשהי של קילומטרים, השימוש שעושים ברכבי החברה מזכיר את הבדיחות הישנות על הניצול המופרז של עובדי חברת החשמל בהטבת החשמל חינם.
בעלי רכב צמוד צוברים מדי שנה פי 2 קילומטרים מבעלי מכוניות פרטיות. מי שנאלץ לשלם מכיסו את הדלק למכונית שהוא נוסע בה מגיע בשנה, לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ל-17,600 ק"מ. לעומת זאת, בסקר שערך לאחרונה פורום ה-CFO, המאגד סמנכ"לי כספים ב-650 חברות, דיווחו המנהלים כי הקילומטראז' הממוצע של בעלי הרכב הצמוד הוא כ-32 אלף ק"מ בשנה. 48% מהנסקרים ציינו כי בעלי הרכב צמוד בחברה שלהם נוסעים 40-30 אלף ק"מ. 11% דיווחו על נסועה שנתית של 50-40 אלף ק"מ. היו גם 5% שסיפרו שעובדיהם עוברים אפילו יותר מ-50 אלף ק"מ בשנה.
ברשות המסים חשבו לטפל בתופעה במסגרת הרפורמה שעסקה ב"שווי השימוש" ברכב צמוד. העובדים ידעו לנהל מאבק על הרפורמה, כדי להימנע מפגיעה בשכר הנטו שלהם.
החברות, שלא רוצות להרגיז את העובדים, שרובם בכירים למדי, חוששות להגביל את ההטבה. חברות הליסינג נהנות מפריחה עסקית שנובעת מגידול מתמשך בביקוש לשירותיהן, במיוחד כשמחיר הדלק ממשיך להאמיר, ואף אחד משני מקורות הכוח האלה לא משתמש בכוח הזה כדי לצאת למלחמה צרכנית מול מי שנהנה מהמחירים - המדינה וחברות האנרגיה.
ובינתים מעבר לים
ומה קורה בשאר העולם? בתחילת 2008 החלו מחירי הנפט להאמיר. המחיר לחבית חצה את קו ה-100 דולר והתגובה לא איחרה לבוא: במאי פתחו נהגי המשאיות בבריטניה במחאה שכללה חסימה של כביש מהיר בסמוך ללונדון למשך 6 שעות. יותר מאלף נהגי משאיות מכל רחבי בריטניה התאספו בבירה ודרשו לקבל החזר מס על הדלק.
באותו הזמן בערך, ניסו נהגי המשאיות בישראל לחסום את נתיבי איילון במחאה על מחיר הדלק. משטרת ישראל גילתה יעילות מרשימה שכללה ביצוע מעצרים, שתכליתה לא לאפשר למפגינים לפגוע בתנועה.
כעבור חדש יצאו נהגי המשאיות הצרפתיים למאבק. הם הפגינו כל יום עד ליולי 2008, אז חסמו כ-3,000 משאיות את צירי התנועה העיקריים של צרפת. עשרות נהגים הפגינו גם בתוך הערים, תוך שהם מקפידים על נסיעה איטית שגרמה לפקקי ענק.
המחאה נגד מחיר הבנזין בספרד גלשה לאלימות של ממש, כאשר 30 מפגינים פרצו לבורסה במדריד.
המודעות הצרכנית של האירופים לא רלוונטית רק לנהגי משאיות. גם דייגים בספרד, באיטליה, בצרפת, בבלגיה ובפורטוגל פתחו באביב 2008 בשביתה והפגינו נגד עליית מחירי הדלק. הם טענו שתוך ארבע שנים עלה מחיר הדלק לספינות הדיג ב-240%. בחודש מאי 2008 נאלצו שוטרים בצרפת לפזר דייגים שצרו על בתי זיקוק וחסמו את הגישה אליהם.
גם באסיה התקשו להשלים עם המצב. ביוני יצאו אלפי הודים לרחובות וחסמו את הכבישים המובילים לכלכותה. המחאה אילצה חלק ממרכזי העסקים לסגור את פעילותם והמשטרה ההודית אפילו השתמש בתותחי מים על מנת "לשטוף" מפגינים שפרצו את המחסומים בכניסה לבניין הפרלמנט בדלהי.
ההודים הזועמים התמרדו נגד הודעת הממשלה כי היא "אינה יכולה יותר להגן על התושבים מפני העלייה במחירי הנפט". מחירי הדלק בתת היבשת זינקו ב-11% ומחיר הגז לבישול עלה בשיעור חד עוד יותר של 17%. באוגוסט 2008 כבר הגיעו המחאות גם לדרום אפריקה, שם הובילו ארגוני העובדים במדינה גל מחאות נגד התייקרויות הדלק והחשמל. גל המחאות שכך בסופו של דבר, בעיקר בגלל שחלק מהיצרניות הנפט הגדולות הגדילו את התפוקה והמחיר החל לרדת.