צריך לחכות ולראות מה יהיו המסקנות הסופיות של צוות הבדיקה לפני שמבקרים אותו, אבל רק למשמע שהצוות עובד שנתיים על גיבוש המלצות, ניתן להבין שאנחנו בבעיה קשה. זו לא בושה לא להמליץ כשלא צריך, אבל אם צוות יושב שנתיים ומתדיין, אז או שהוא הולך לפרוץ דרך במסקנותיו, או שמשהו במסקנות יהיה בעייתי.
על סמך אילו ממצאים בדיוק קובע הצוות את מסקנותיו, על אלה של החודשים האחרונים, או על סמך מה שהוצג לו לפני שנתיים? בכלל, בכל הקשור למשרד התקשורת, המושג שנתיים הפך לתקופה הקובעת. אי אפשר לגמור משהו, אלא אם עיכבו אותו שנתיים קודם.
מכרז תדרים לסלולר - שנתיים, לקבוע נדידה פנים-ארצית - שנתיים, שיתוף אתרים סלולרי - שנתיים, ועכשיו שנתיים להמליץ המלצות בנושא ה-IPTV. מעתה והלאה נזכור שפרק הזמן של שנתיים הוא הקובע, וכך תיחסך מאתנו הבושה והצער, בהמתנה לקול הקורא מרחוב יפו 23 בירושלים, מקום משכנו של המשרד המעכב.
ולעצם העניין, הסיפור של ה-IPTV בישראל דומה דמיון רב לסיפור ה-WiMAX ולסיפור הדור הרביעי בסלולר. כאן מפתחים את הטכנולוגיות הכי מתקדמות, אבל משרד התקשורת מפגר שנות דור אחרי הפיתוחים. כתוצאה מכך, דווקא אצלנו נותרים מאחור, ומפירות הקידמה נהנות מדינות רבות בעולם.
הפיגור שלנו הוא כפול. ראשית אנחנו מפגרים ביישומים ובשימושים, ואנחנו מפגרים בצד התשתיות, במהירויות הגלישה הממוצעות. במספרים אפשר לשחק, ובזק והוט יידעו להציג נתונים שמראים שמצבנו לא גרוע, אבל עבור ישראל להיות במקום טוב באמצע פירושו של דבר לסגת אחורה.
הכול בידנו. שידורי IPTV יכלו להיות כאן מזמן, אילו השכילו הגורמים המפקחים למצוא דרך לעודד יוזמות וחדשנות ולאפשר לשחקנים חדשים להשתמש ברשתות הקיימות של בזק והוט, בין אם רוצים ובין אם לאו, מבלי להטיל עליהם שום קנסות מיותרים בדמות תמלוגים, הפקות מקור וכל שאר המסים שממילא מגולגלים לצרכנים.