פניו של יו"ר ההתאחדות לכדורגל הם פניה של תרבות הכדורגל בארץ. הפנים של יו"ר ההתאחדות הסתכלו בסדר המשחקים של הנבחרת ואמרו שהנבחרת חייבת לעלות ליורו. זה קרה בקמפיין הקודם, אבל הפנים היו אותם פנים גם בקמפיין הנוכחי, והפנים דיברו. המילים התחמקו, אבל יכולת לשמוע אותן בין השורות. לפי השמות, היה היגיון בציפייה שלו.
יו"ר ההתאחדות ראה שהליגה מאבדת עניין ואמר שצריך לייצר עניין לליגה, אז הוא יצר את הקיזוז. המסר לשחקן הישראלי הוא שאתה יכול לשחק כמעט עונה שלמה בהילוך שני ובסוף מישהו ידאג לכסות לך את המינוס. זהו מסר של שנור. בעונה הראשונה כולם מתרעמים, בעונה השנייה האיוולת כבר מושרשת ואנשים הולכים ומדקלמים לעצמם: "יש מתח בליגה, יש מתח". ככה משרישים תרבות של שנור. הישראליות כולה חיה על התרבות הזאת.
בעולם הספורט לשנור אין קיום. הזיוף שבו מתגלה מיד. הליגה לא מעניינת כיוון שהכדורגל בה לא מעניין. היא לא מעוררת הזדהות בגלל התרבות שהיא מקרינה. האוהד הישראלי לא מצפה שהרמה בליגה שלו תהיה כמו בספרד; אבל הוא לא מבין למה מבזים אותו באזגי, טביב, תומר סיני ודני לוי. הוא לא מבין איך גולדהאר שופך מיליונים ומקבל תפוקה של גרושים. והוא חש שלמכבי חיפה נעשה עוול. הקהל הישראלי מגיע למשחקי הנבחרת וקריאות העידוד היחידות שלו הן "מלחמה", ו"אל אל ישראל". שלושים שנה ורמת העידוד אותה רמה. בקריאות העידוד שלו הוא מבטא את דעתו על תרבות המשחק של הנבחרת יותר מכל שריקות הבוז בהפסדים.
מכל כיוון שלא תהפכו את זה - זאת לא תרבות לטורנירים גדולים. אתה מסתכל על השחקנים בנבחרת ואתה אומר לעצמך שהם לא יכולים להיות כל כך גרועים. כבר כמה שנים שאתה אומר לעצמך את הדבר הזה. אתה צודק כשאתה אומר את זה, הם באמת לא כאלה גרועים. עשור שמתחלפים המאמנים, קמפיין בא אחרי קמפיין, והתוצאות אותן תוצאות. אבל אף אחד לא מחבר את הנעלמים במשוואה.
אם החלפת את קשטן בפרננדז וקיבלת את התוצאות של גרנט, כולל התחושה המשלה שזה עדיין לא גמור והתחושה המתסכלת שזה היה שם, ממש מעבר לפינה, אילו רק לא היינו מאבדים את הנקודות בהתחלה - אם עשית את כל זה וקיבלת את אותו הדבר, כנראה שמשהו דפוק במנגנון.
והמנגנון חושב שאם תצעק שהמקום שלך ביורו או במונדיאל, וואט אבר, תגיע לשם; והוא חושב שאם תפעיל את הקיזוז, תייצר עניין. אבל זה לא עובד. שנה, שנתיים, בסוף הגימיק של הקיזוז יאבד גם עבור אלה שבאמת מתרגשים ממנו. תישאר הרמה. השחקן הישראלי מגיע מהליגה לטורניר הנבחרת ואומר לעצמו, לא נורא, בסוף יקזזו. הוא מסתכל בטבלה, רואה שליוון נקודה יותר ושקרואטיה בשוויון, והוא מעדיף להתעלם מהעובדה שלשתיהן משחק חסר.
בא פרננדז. מהרגע הראשון הסבירו שפרננדז לא מתאים. אחרי שני משחקים גם היו"ר רצה להיפטר ממנו. אבל אז פרננדז ניצח משחק-שניים-שלושה, ופתאום יש על מה לדבר. אני לא יודע אם פרננדז מאמן מתאים לנבחרת ישראל. אין לי את הכלים לדעת. אין לי את הכלים, כיוון שבאנדרלמוסיה הכללית סביב קמפיין הנבחרת אי אפשר לעקוב באמת אחרי מה שנעשה שם. רעשי הרקע חזקים מדי. הוא נראה היה לי תמוה כשמונה, אבל היו"ר אמר שהוא מתאים. הבעיה שגם היו"ר לא יודע אם פרננדז מתאים. כיוון שאין לו את הכלים. כיוון שהוא מייצג את התרבות שבתוכה הוא חי, והתרבות בנויה על קיזוז. היא בנויה על יזמות סטארט-אפ. יזמות סטארט-אפ לא בנויה על מרחקים ארוכים. תרבות בריאה נוצרת בעבודה קשה, בסבלנות, בראייה ארוכת טווח שמביאה בחשבון את חשיבות הערך והדרך. ככה בונים מסורת הישגית של ספורט.
פערי רמות של שנים לא מקזזים. לא בקמפיין מוקדמות אחד ולא בארבעה מחנות אימונים. צריך להביא מאמן, להגיד לו: "אדוני, הדבר הזה שקיבלת לידיך לא ראוי למאכל אדם, הוא לא יגיע לא ליורו ולא למונדיאל. עכשיו קח את הזמן ותתחיל לעבוד. תגרום לשחקנים האלה להבין שאם הם יעבדו קשה הם יצליחו. אם לא הם, אלה שאחריהם". קמפיין, שניים, שלושה, בלי לחץ, בסוף זה יגיע.
אילו אפשר היה ליצור מצב שיו"ר התאחדות לכדורגל ישראלית, כל יו"ר, ממנה מאמן לנבחרת כדי לקבל את מרותו ולשמוע ממנו מה צריך לעשות עם תרבות הספורט פה, בכלל היה טוב. ועל הדרך להעיף מכאן את רוב הבעלים/מנהלים/עסקנים. לכו לראות משחקי כדורגל בליגות הילדים, תעקבו אחרי ההורים של הילדים האלה, תבינו למה אתם לא ביורו. על אפכם ועל חמתכם שלא תהיו שם.