כשנעמה מהקונסוליה בניו יורק התקשרה אליי לפני חצי שנה ושאלה אותי אם אהיה מוכן לבוא לבשל בג'יימס בירד פאונדיישן ביוני שמחתי מאוד. לא מפני שאני כל-כך אוהב את העיר הזאת; תמיד העדפתי את החוף המערבי, מן הסתם בגלל ששם חייתי, אלא בשל העובדה הפשוטה שלבשל בג'יימס בירד זה כבוד גדול, אחת מגולות הכותרת של המקצוע שלי.
האירועים של קרן ג'יימס בירד - ארגון מקצועי שלא למטרות רווח, שפועל לקידום האמנות הקולינרית של שפים, אנשי יין, מחברי ספרי בישול וכתבי אוכל - נחשבים לאוסקר של עולם הבישול.
לפני חצי שנה יוני נראה לי רחוק מאוד. אני מהטיפוסים שאומרים מיד כן לרוב ההצעות. לא יודע להגיד לא. לאט-לאט יוני הלך והתקרב, ואיתו חליפת מיילים אין-סופית עם נעמה המדהימה על המניו שאכין, ועל הסדנאות שאעביר בפרנץ' קולינרי אינסטיטיוט, שאחדים מהקולגות שלי למדו שם והנחשב לאחד מבתי הספר לבישול הטובים בעולם.
האירועים שאשתתף בהם רק הלכו והתרבו, ולאט-לאט התחוור לי שהנסיעה הזאת הולכת להיות באמת כיף אדיר, עם המון אקשן. יצרתי קשר עם גיסתו של חיים כהן, שמסעדת הטאבון בניו יורק שייכת לה, והיא הסכימה בנדיבות וברוחב לב שאבוא להכין את כל מה שצריך במטבח שלה. כדי להרים את ההפקה הזאת הייתי צריך טבחים, כמובן, והתחלתי לאסוף אינפורמציה על השף הזה ועל הטבח ההוא שעברו לניו יורק ושישמחו לעזור לי ביום הגדול.
התארגנתי על הטחינה הכי טובה שיש בנצרת. שמני הזית הנפלאים של קיבוץ גשור בדרום רמת הגולן הגיעו לביתי, וכך גם יינות סינגל ויניארד של רמת הגולן. רוזטה אמיתית ודבש רציני מהשכנים. בקיצור, כל מה שצריך בשביל להפוך את הארוחה שאכין לדבר הכי טוב שאפשר. כשסוף-סוף הגיע יום שישי שלפני הנסיעה, אחרי שכל ההכנות הלוגיסטיות נעשו, התרווחתי לי בכורסה וחייכתי בתענוג. אני אוהב אתגרים.
ואז, סתם כך כדי להיות רגוע, בדקתי אם הדרכון במקומו ולא נעלם חס וחלילה. דפדפתי בו כדי לבדוק שאכן הכול בסדר, וכשהגעתי לעמוד עם הוויזה לארצות הברית, גיליתי לתדהמתי שהוויזה פגה לפני כמה חודשים. נבהלתי כהוגן. לפי מיטב זיכרוני המטושטש, רק לפני שנים ספורות חידשתי את הוויזה. איך זה יכול להיות שעברו כבר עשר שנים תמימות? איך זה יכול להיות, עבר כבר עשור? קטסטרופה אמיתית.
הרמתי טלפון לנעמה בחרדה, והיא שמרה על קור רוח ולא אמרה מילה שלא במקום. היא הסבירה לי שעכשיו זה סוף השבוע של יום הזיכרון בארצות הברית, שאין איש בשגרירות בתל אביב ושכנראה לא אוכל לטוס בעוד יומיים. אצטרך לחכות שהשגרירות תיפתח ביום שלישי, ואז, אם ירצה השם, הם ינסו לזרז את התהליכים, ואם יסתדר ירשמו אותי לטיסה חדשה וכל הפרוצדורות הפורמליות שצריך. באמת לא נעים.
ככה יצא שנשארתי לי ספון בביתי, כשחופשה מוזרה הוטלה לחיקי, ואני ממתין בעצבנות לרגע שבו השגרירות תיפתח. בינתיים, מכיוון שאני היפראקטיבי בעליל, מובן שלא יכולתי להישאר רגוע בבית, והתחלתי לשתול קצת חצילים. וכשנגמרו לי השתילים המשכתי הלאה לעבר מטעי הדובדבנים האורגניים השתולים אצלנו ביישוב. זו בדיוק עונת הקטיף. ולא רק דובדבנים יורדים עכשיו מהעצים. כל הפירות האדומים. עצי התות כורעים תחת הפרי. עץ התות האוזבקי שלי התחיל להניב תותי עץ ארוכים ומתוקים. תות הבכות התחיל להבשיל פירות שחורים, ובערוגה התותים נעשו אדומים ומתוקים.
אפילו שהייתי עם חלושעס, ועם המון נקיפות מצפון על כך שלא בדקתי בזמן את הדרכון שלי, ועל אף החרדה מתי אעלה על הטיסה, וכל אי-הנעימויות עם הסדנאות ועם האנשים שמחכים לי, החלטתי שאני לא נותן לכל הרגשות הפולניים האלה למעוך אותי.
התמכרתי לכל אותם פירות אדומים שהבשילו מכל הכיוונים. אם נגזר עליי להישאר בארץ ולהמתין עד שיום הזיכרון האמריקאי יחלוף והשגרירות תיפתח סוף-סוף, אז לפחות שלא אסבול תוך כדי. קטפתי לי טונה של פירות אדומים, שהיה להם ריח אלוהי ממש, והתחלתי להתאמן על מרק דובדבנים ופטל שהייתי אמור להכין בתור מנה אחרונה בארוחה בג'יימס בירד.
לפחות למנה אחרונה אספיק להגיע, אמרתי לעצמי בעצב. וככה יצא שהכנתי לי במטבח מרק פירות אדומים, עם רוזטה שקדים וקצפת של אגוזי לוז, ואחר כך הכנתי סלט של דובדבנים וריקוטה עם צ'ילי ועם עלים ירוקים, ואכלתי לי אותם בשקט-בשקט, אפילו שבפנים היה רעש גדול וכעס כלפי עצמי.
אני חייב להגיד שמרק הדובדבנים והפטל בהחלט הרגיע את עצביי הרופפים ושכנע אותי שהכול יהיה בסדר. לא יכול להיות שהקונסוליה לא תפעיל את קשריה, ולא ייתכן שבשגרירות אמריקה בישראל לא יבינו את כובד הבישולים שעומדים על הפרק.
כשהכתבה הזאת תתפרסם, אני אהיה בארצות הברית, ואחרי הארוחה בג'יימס בירד. או שלא אהיה. ימים יגידו. ובינתיים, פירות אדומים. יש בהם מספיק סוכר ויופי בשביל להמתיק את הגזירה. את הערב העברנו אני והפרופסור בניסיונות למלא את הטופס הבלתי אפשרי של הבקשה להגשת הוויזה. בכל עשרים דקות היינו צריכים להיזכר שוב בשמה של סבתי סטלה ז"ל, כדי להיכנס שוב לטפסים המקוונים, שהתגלו כבעלי פתיל השהיה קצר מדי. הרגשתי נרמס ממש תחת שרשראות הענק של טנק הביורוקרטיה האמריקאית. בשלב של הכנסת הצילום, שלא הצלחנו לבצע, כמובן, למרות כמה ניסיונות פתטיים, התייאשנו והלכנו לישון מובסים וכועסים. מדהים מה שצריך לעבור כדי להיכנס לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, כדי להכין שם מרק פירות אדומים.
מתכון: מרק פירות אדומים בקצפת אגוזים
חומרים: חצי קילוגרם דובדבנים בשלים מגולענים, 1 סלסילת פטל אדום, 1 סלסילת תותי עץ בשלים, 1 סלסילת תותי שדה בשלים, 4-5 כפות רוזטה (חלב שקדים) איכותית, 3-4 כפות מיץ לימון טרי, 4-5 כפות סוכר דמררה בהיר.
לקצפת - 2 חבילות שמנת מתוקה 38%, 2 כפות נדיבות אבקת סוכר, 1 כוס אגוזי לוז קלויים.
הכנה: מנקים את הפירות מהפטוטרות וחותכים את התותים לחצאים. מערבבים עם מיץ הלימון, עם הסוכר ועם הרוזטה. מערבבים ומשהים במקרר לשעתיים-שלוש בקערה מכוסה בניילון נצמד. בינתיים מקציפים את השמנת המתוקה לקצפת לא נוקשה מדי. טוחנים את אגוזי הלוז הקלויים גס, ומקפלים בעדינות עם אבקת הסוכר לתוך הקצפת. מגישים בקעריות עמוקות את מרק הפירות האדומים עם כף גדושה מקצפת אגוזי הלוז שהכנתם, ושוכחים מהביורוקרטיה המסורבלת של האמריקאים.
מתכון: סלט דובדבנים וריקוטה
חומרים: חצי קילוגרם דובדבנים בשלים מגולענים. 1 אגודת עלי רוקט צעירים, 2-3 כפות מיץ לימון סחוט טרי, 2 כפות דבש, 1 פלפל אדום חריף מגולען וקצוץ דק, 250-200 גרם גבינת ריקוטה טרייה, מלח ים גס לפי הטעם, 4-5 כפות שמן זית עדין.
הכנה: מערבבים את הדובדבנים עם מיץ הלימון ועם הדבש ומשהים לכ-10 דקות בקערה. מפרידים את עלי הרוקט מהגבעולים ומערבבים עם הדובדבנים ועם הצ'ילי הקצוץ. מעבירים לקערת הגשה קטנה, מפוררים מלמעלה את הריקוטה הטרייה, בוזקים מלח ים גס ומטפטפים שמן זית מלמעלה. מגישים מיד.