באחרונה התפנו הרבה לוביסטים, כלכלנים, עורכי-דין ונותני חוות-דעת של עשירי ישראל מעיסוקיהם השוטפים, למשימה לאומית חדשה, ביחד עם מספר כתבים כלכליים, לשכנע אותנו שעלינו לאהוב את שולחיהם. לדעתם, רק בישראל לא מעריכים את מי שבנו את המדינה ותרמו לה ולנו מעל ומעבר.
לטענות אלה אין שחר. בישראל אוהבים את מי שהצליח. לא אוהבים את מי שמנסה לדפוק אותנו או משתמש בכספו כדי לנקר עיניים. אני מכיר רבות מהדמויות שעליהן אכתוב בהמשך, חלקן משירותי כנציב מס הכנסה, עם חלקן אף עשיתי עסקים כמנכ"ל בנק ובהקשרים אחרים, והיחס שהם מקבלים מגיע להם, הן לטוב והן לרע. דוגמאות לא חסרות. נבחן שתי רשימות.
ברשימה הראשונה מופיע המיליארדר סטף ורטהיימר. איננו שומעים חוסר פרגון לאיש שהקים בעשר אצבעותיו את המפעל התעשייתי המפואר ביותר בישראל, מי שהקים מרכזים תעשייתיים בצפון, בתי-ספר טכנולוגיים, ואף יישוב פורח בשם כפר ורדים. אנו גאים בו ומעריכים אותו.
איננו שומעים דברי בלע על גיל שוויד, אף הוא מיליארדר, שהקים חברה המספקת שירותים בעולם בחדשנות וברמה טכנולוגית ראשונה במעלה. איננו שונאים את אלי הורביץ, שלקח חברת תרופות קטנה והביאה למקומות שחברות אחרות חולמות להגיע אליהם. אנו אוהבים את יוסי ורדי, שנוסף לאקזיטים מרשימים שביצע, מסייע לרבים בתחומי האינטרנט ומוציא את שם ישראל לטובה בעולם. כמוהו אבי נאור, שהאקזיט שעשה מממן את עמותת "אור ירוק", שתרומתה למניעת תאונות דרכים עולה על זו של הממשלה.
הטוקבקיסטים אינם תוקפים את משפחות קרסו, חרל"פ, חורש, קז ושחר, שעשו מאות מיליונים מיבוא רכב, ולא את ברונו לנדסברג שהקים ופיתח את סנו. המבורגר מחברת הביטוח, פדרמן מהמלונות ותעשיית היי-טק למופת, או מוריס קאהן מדפי זהב אינם מתלוננים על צינה מצד הציבור.
כל אלה התעשרו מעסקיהם שבהם עבדו ביושר, לא ניצלו את הציבור בהנפקות שאיבדו ערך, ולא בחוות-דעת מוזרות להכשרת עסקאות בעלי עניין. לא ניצלו את חוקי המס מעבר לכוונת המחוקק, והלוביסטים שהפעילו, אם הפעילו, לא תקפו אישית שרים, חברי-כנסת, אישי ציבור ורגולטורים, שהמלצותיהם או החלטותיהם לא נשאו חן בעיניהם.
החשוב ביותר הוא, שהם אינם חושבים שהציבור אידיוט, ואינם מנסים לחנך אותנו ולטעון שכל מעשיהם לשם שמיים ו"בשביל מדינה". הם מרוויחים, מספקים תעסוקה, משלמים מסים, אם הם תורמים הם אינם צועקים זאת מכל גבעה, ואנו איתם.
אנשי הרשימה השנייה הרוויחו אף הם את היחס אליהם. פרגנו ליצחק תשובה כאשר בני גאון חילץ אותו ממלונות אלעד; היינו לצדו, כאשר אליעזר פישמן ועמירם סיוון הביאו לו את דלק; שמחנו איתו כאשר דלק רכב הפכה למעצמה, ומחאנו כף כשנמצא גז בקידוחים.
מתי זה נפסק? כשהציע הצעה מבזה לבעלי האג"ח שלו, כשהפר התחייבות חוזית ליאמולי בשווייץ, כשהחל במלחמה לא-לגיטימית ואישית נגד ששינסקי ושטייניץ, כאשר הפעיל לובי דורסני בכנסת ובתקשורת, שבו טען שמאבקו הוא לטובת המדינה והראה בכך שלדעתו הציבור מטומטם, כאשר הציע שבמקום לשלם תמלוגים או מס לאוצר המדינה יתרום לפי שיקול דעתו, כאשר ניסה לייקר את הגז לחברת חשמל ולכולנו, תוך ניצול הקשיים באספקת הגז המצרי, וכאשר השיא את בנו בחתונה מנקרת עיניים, ועוד בשטח חקלאי וללא אישור המינהל. גם לא הבנו מדוע ביקש אישור לצורך זיכוי ממס על חלק מהוצאות החתונה.
את לב לבייב הכרנו כשרכש את אפריקה-ישראל והזדהינו איתו מול היחס המתנשא ש"זכה" לו מהאליטות דאז. שמחנו על הצלחותיו בנדל"ן וביהלומים. הפסקנו כאשר רכש את הבית היקר ביותר בלונדון וניסה להתחמק מהמס הישראלי, ועוד פחות אהבנו אותו כאשר ניסה להתחמק מהתחייבויותיו לבעלי אג"ח שהשקיעו אצלו את ממונם.
יחד איתו פחתה במשהו אהבתנו גם לאילן בן-דב, למרות היוגה והבודהיזם, וגם לבני שטינמץ ולחברותיו, המנסים לגלגל על הציבור את חובות חברותיהם בלי להביא כסף מהבית, ובמקביל מבצעים רכישות חדשות.
גם נגד האחים עופר לא היה לנו דבר עד לפרשיות התרומה שלא הייתה למוזיאון תל אביב; התמלוגים הבלתי סבירים בים המלח; הלחץ להפעלת מכרה תוך סיכון בריאותי לתושבי ערד; מניעת התארגנות פועלים במפעליהם, ועתה עסקאות חשאיות עם איראן.
את נוחי דנקנר אהבנו כאשר הקים את ישראייר, ואח"כ השתלט על אי.די.בי והראה למשפחה כי הוא יכול לבד. האהבה הצטננה כאשר בסיוע חוות-דעת מוזמנת העביר את עסקי התיירות הכושלים שלו לחברה הציבורית, כאשר ראשי חברת שופרסל שלו נחקרים על דיכוי ספקים, כאשר הוא מסרב לשתף את הציבור בפרמיה מהסינים, ועושה זאת רק בהוראת בית-המשפט, ואולי גם כשראינו בתחקיר טלוויזיוני כי ביישובי הדרום הרחוקים התייקרו המוצרים בשופרסל לקראת הפסח בשיעור ניכר יותר משל המרכז, בנימוק ששם אין תחרות.
לסיכום, כמו בחיים הפרטיים אנו מעריכים ואוהבים בדרך-כלל את מי שראוי לכך. מי שעושה מעשים כזמרי ומבקש שכר כפנחס, אל ישסה בנו את שליחיו, יפרסם את תרומותיו וידרוש מאיתנו רגש חם.
הרשימות אינן שלמות ויש רבים נוספים הזכאים להיכלל באחת ואחרים ברעותה.
הכותב שימש בעבר כנציב מס הכנסה וכמנכ"ל בנק מרכנתיל