כשאמי הגיעה לגיל 58, לאחר 32 שנות עבודה מאומצת, נקעה נפשה במקום עבודתה. ימים, לילות, שבתות, חגים - הכול היה שם בשם השוויון בין המינים. למזלה, היא עבדה במגזר הציבורי - מקום שבצד הדרישה התובענית והבלתי מתפשרת "לספק את הסחורה", לא רק העניק לה שכר שווה לגברים (פחות או יותר, בכל זאת אישה), אלא גם את האופציה המופלאה לצאת לפנסיה מוקדמת בכבוד.
לא כך הם פני הדברים במגזר העסקי הפרטי. יש דמיון, כמובן, גם כאן נדרשות נשים בתובענות בלתי מתפשרת "לספק את הסחורה", אבל כאן לא נמצא את האופציה המתבקשת להרוויח שכר שווה לגברים (על-פי שדולת הנשים, משכורתה של אישה שכירה עמדה ב-2009 על 80% ממשכורתו של גבר שכיר), ולא את האופציה לצאת לפרישה מוקדמת מכובדת כשנמאס לספוג את האפליה הלא הגיונית הזאת.
עוד על-פי נתוני השדולה, כמחצית מאוכלוסיית הנשים אינן עובדות בשכר; נשים עובדות בשכר חלקי יותר מפי-שניים מאשר גברים; למרות היותו של צה"ל המעסיק הגדול ביותר לנשים בישראל, רק שליש מכוח האדם שלו ו-20% ממשרתי הקבע שלו הינן נשים. מה הפלא, אם כן, שרק 26% מהנשים בארץ מקבלות פנסיה לעומת 52% מהגברים.
בהחלט אופציה ריאלית
"אם לא נפעל להעלאת גיל הפרישה, לאור תוחלת החיים המתארכת, ייתכן שלא יהיה לביטוח לאומי כסף לשלם קצבאות", אמרה השבוע אסתר דומיניסיני, מנכ"לית הביטוח הלאומי. באותה נשימה היא גם הוסיפה "חס וחלילה, אנחנו לא רוצים שפרישה מוקדמת של אישה תביא אותה למצב של פנסיה נמוכה יותר ותדון אותה לחיי עוני".
חס וחלילה אמרה, אז הכול בסדר. שהרי לא זאת הכוונה, אבל מה לעשות שלאור הממצאים לעיל זאת בהחלט עשויה להיות התוצאה?
שלא כמו במגזר הציבורי - עמו נמנית דומיניסיני ועמו נמנים גם מרבית חברי ועדת גיל הפרישה לנשים - שבו לפטר עובדת היא משימה כמעט בלתי אפשרית (כל שכן בטענה שהגיעה לגיל שבו הוא כבר לא יכולה להועיל מספיק), במגזר העסקי הפרטי הרבה יותר קל להיפטר מעובדות "מבוגרות", כאלו שכבר הגיעו לגיל 50 המופלג. ולא, לא צריך את חוק שוויון הזדמנויות שאוסר על מעסיקים לעשות זאת, תמיד יימצא התירוץ המתאים להיפרד ממי שאינה מסוגלת לספק את הסחורה כמו פעם. וגם אם כן, היא הפסיקה לחייך בבוקר וזה קצת מעכיר את האווירה.
בינינו, השאלה האמיתית אינה האם להעלות את גיל הפרישה לנשים, אלא איך לעזאזל נשים אמורות לשרוד בג'ונגל התעסוקה של המגזר הפרטי עד הגיען לגיל הזכאות לגמלת הביטוח הלאומי. די אם כל אחד מאיתנו יביט סביבו ויבדוק כמה עובדות (ומנהלות) שעברו את שנות ה-50 לחייהן עובדות לצדו, כדי להבין עד כמה חיי עוני הם אופציה בהחלט ריאלית מבחינת נשים.