זרקור זכוכית מגדלת דוחות דו"חות עונת הדוחות שוק ההון / צלם: thinkstock
התיירת שחצתה את השביל שמוביל מבית המלון לאונרדו קלאב, שמציע חבילת "הכל כלול" מפנקת, בדרכה אל מימיו השמנוניים של ים המלח, לא ידעה שהיא פוסעת לעבר בריכת אידוי תעשייתית. נעלי גומי הגנו על כפות רגליה מלהט האספלט, מחסום השפה הגן עליה מפני ההבנה שהיא עומדת לטבול בבריכה שקרקעיתה - כך לדעת שני שרים בממשלת ישראל - ספוגה בחומרים מזהמים מבית היוצר של מפעלי ים המלח (מי"ה).
שני השרים הללו, השר להגנת הסביבה גלעד ארדן ושר התיירות סטס מיסז'ניקוב, התכוונו אל המלח ששוקע בתהליך הפקת האשלג של מי"ה, מצטבר בקרקעית, מעלה מדי שנה את מפלס הבריכה בכ-20 ס"מ וחושף את המלונות של עין בוקק לסכנת הצפה בתוך שנים אחדות. בחודש מאי האחרון כינסו שני השרים מסיבת עיתונאים בבית סוקולוב בת"א וקראו להשית את הוצאות השיקום של ים המלח על מי"ה ועל החברה האם כימיקלים לישראל (כיל). הם נימקו את קריאתם למימון ההליך היקר, שהיקפו מוערך בכ-5 מיליארד שקל, על ידי כי"ל, בעיקרון שעל פיו "המזהם משלם".
אמירת השרים קוממה את בכירי כיל הרבה יותר משקוממה אותם התביעה הכספית, הטעינה אותם בזעם והעלתה גלים גבוהים בים המוות: עד לאותה מסיבת עיתונאים הם חשבו שהם מתעסקים רק עם מלח, ועכשיו מייחסים להם את זיהום ים המלח, לא פחות. "מה השלב הבא? יגידו שאין דגים בים המלח בגללנו?", תהה באחרונה אחד הבכירים בשיחה סגורה.
לדירוג מדד המותגים 2011
"זה בסך הכל מלח"
עם כסף, אנשי ההון הגדול שמקבוצת החברה לישראל שבשליטת משפחת עופר יודעים להסתדר. הם אפילו די טובים בזה: יש הליכים סדורים של משא ומתן ופשרות, יש מקח וממכר, יש טונות של סבלנות ואנרגיות לניהול משברים ודיונים מרתוניים אל תוך הלילה עם פקידי אוצר טרוטי עיניים, ויש גם כיס עמוק, שמאפשר לשחרר מזומנים, אבל רק כשבאמת צריך. למעשה, יש להם אנשים שזוהי מומחיותם: לסדר עניינים של כסף, לעשות כך שירוויחו הרבה ועדיין כולם ירגישו שהם יכולים לחיות עם זה, איכשהו, בסוג של שלום קריר.
אלא שהקישור שנעשה בין המלח ששוקע בקרקעית הבריכה התעשייתית (בריכה 5) ובין החומר המזהם הוציא גם את הקשוחים והאדישים שבאנשי כיל מאיזון, מאותה שלווה קסומה שאפשר למצוא רק במקום הנמוך ביותר בעולם. "על מה הם מדברים? זה בסך הכל מלח. מה מזהם בזה לכל הרוחות?", מגיב אחד מבכירי הקבוצה בזעם מוחצן. "הם לא מבינים שהם יורים לעצמם בראש? זה מה שהם רוצים שהתיירים שבאים לכאן יחשבו על ים המלח? שהם טובלים בבריכה מזוהמת? איזה תייר שפוי ירצה לבוא למקום כזה?".
הדברים מבטאים בעיקר את התסכול שחשים אנשי כיל מהפער שנוצר בין מהלכיהם בשטח ובין תדמיתם הציבורית. השיח הציבורי, לטעמם, רדוד, מיוחצן וסיסמתי. הכותרת של "המזהם משלם" קליטה הרבה יותר מעוד בשורה על רפורמה ירוקה של תאגיד ענק המגלגל מיליארדים, כיוון שבשורה מסוג כזה תתקבל בחשדנות רבה בקרב הישראלים. הישראלי המצוי כבר רגיל שדופקים אותו בכל הזדמנות; עסקנים שמטפחים את התחושה הזאת ישנם כאן למכביר.
כימיקלים להגנת הסביבה
"יש בעין בוקק אלפי חדרי מלון, והתפוסה בהם מלאה כל השנה. אני לא חושב שמישהו התכוון להגדיר את סגולות המרפא של ים המלח, שהופכות אותו למה שהוא, כדבר מזהם. אנחנו כמובן לא נהנים מאמירות כאלה שמכוונות נגדנו, אבל הן מחדדות את האתגר שאיתו אנחנו מתמודדים - לשנות את תמונת המצב הזו, שלא משקפת במאומה את האסטרטגיה הירוקה שלנו, את ההשקעה האדירה שלנו בשנים האחרונות בתחום הסביבתי. אני יודע שבסוף נצליח", אומר בנחישות המשנה למנכ"ל כיל, אשר גרינבאום, בראיון מיוחד.
המטרה שהציבו לעצמם גרינבאום ואנשיו קשה שבעתיים - הם צריכים לשווק להמונים חברה שנושאת בשמה הרשמי את המילה "כימיקלים" בהקשר של חברה ירוקה. עם שם כזה, לך תסביר שאתה משפר את איכות המזון בעולם ויכול להבטיח מקסימום של תוצרת חקלאית במינימום תא שטח, בהרבה פחות מים. המילה כימיקלים נשמעת רע, נתפסת רע ורק המחשבה עליה גורמת לפריחה בעור.
אבל לא איש כגרינבאום יירתע ויניף דגל לבן אל מול האתגר שזימנו לו הנסיבות והתפקיד: הוא משוכנע שהשקעה בהיקף של שני מיליארד שקל בארבע השנים הקרובות בשורה של מיזמים סביבתיים יהפכו את החברה לברושור של תעשייה ירוקה. בינתיים הוא סופג בשקט - לא אכפת לו שיטיחו בפניו שהוא משקיע הון עתק בגימיק של יחסי ציבור. ברור לו שבאווירה הציבורית המתלהמת נגד בעלי ההון והמתעשרים חובת ההוכחה מוטלת בראש ובראשונה עליו ועל עמיתיו, וניכר שהוא מקבל זאת בהשלמה.
"ניתן למציאות בשטח לדבר", אומר גרינבנאום בטון מפויס, מנסה לשדר עסקים כרגיל, מוכן להישבע שאת הרפורמה הירוקה ועתירת הממון הזו הגה בעצמו, לאחר שני אירועים מכוננים, אשר הפכו אותו לפריק של איכות הסביבה. "צפיתי בסרט 'אמת מטרידה' של סגן נשיא ארה"ב לשעבר, אל גור, והוא הותיר בי הרבה מאוד רושם ורצון לפעול, מתוך הכרה בצורך להגן על הסביבה שבה אנחנו חיים, כשברקע ההתחממות הגלובלית המבהילה", הוא מספר.
קן הנשרים
האירוע השני, שסלל את דרכם של אנשי כיל לפעילות נמרצת בתחום בעלי הכנף דווקא, אירע לפני כחמש שנים, כשגרינבאום ניהל את אחת מהחברות הבנות של כיל, "רותם אמפרט", ונחשף למצוקת הנשרים המקננים במצוקים הסמוכים למכרות הפוספטים שבמישור רותם. "פנו אליי מרשות הטבע והגנים ואמרו לי שרעש המכונות במקום עלול להפריע להם לקנן, להבהיל אותם ולהבריח אותם מהאזור", משחזר גרינבאום. "עד אז לא חשבתי בכלל על הכיוון הזה, חשבתי שזו מתיחה. לקחתי משקפת, הסתכלתי על אחד המצוקים וראיתי זוג נשרים מקנן. המראה שבה אותי. הוריתי מיד על הפסקת הפעילות במכרה עד לסוף עונת הקינון. הפעילות הופסקה והתחלנו לחשוב מה הלאה".
החוויה של גרינבאום פתחה את אחד הפרויקטים הסביבתיים הגדולים באזור הדרום למען הצלת הנשרים, שמגיעים למדבר בחיפושיהם אחר מזון או מקלט, לאחר שרפות תכופות שמניסות אותם מרמת הגולן. "הבנו שלא נוכל להפסיק בכל עונת קינון את הפעילות התעשייתית וחשבנו על פתרון יצירתי", הוא אומר בהתלהבות. "ישבנו עם נציגי רשות הטבע והגנים ומצאנו שמוטב להאכיל את הנשרים בצורה סדורה, במקומות מרוחקים מהאתרים שבהם אנחנו פועלים, כדי שיקננו במקום שיש להם בו אוכל זמין. התחלנו להוביל פגרים בצורה מבוקרת לאזורים המרוחקים מאתרי הפעילות שלנו, ותוך כדי כך התחלנו לסמן אותם ולהתקין עליהם משדרים, כדי לאפשר מעקב סדיר אחר אוכלוסיית הנשרים בנגב ואחר תנועותיהם. זה הפך להיות מפעל גדול, שהגדיל באופן ניכר את אוכלוסיית בעלי הכנף הזו כאן והם הפכו להיות חלק מנופי הדרום, לגאוות כולנו".
כל כך סוחף המפעל הזה, עד שהאגדה מספרת כי בלהט העשייה הגדיל עשה אחד הפעילים הסביבתיים וקרא לנשר גדול במיוחד שהאכיל על שמו של אחד משיאני השכר במשק, הלוא הוא מנכ"ל כיל, עקיבא מוזס. גרינבאום סוכר את פיו כשהוא נדרש לאשר או להכחיש את הסיפור, אך מדגיש כי פרויקט האכלת הנשרים ממחיש את שילוב התעשייה המשגשגת עם סביבה בריאה.
השילוב המתבקש הזה נותן לו את הרוח הגבית הנחוצה כדי להמשיך בקו שאימץ. הוא סחף אחריו את הקבוצה כולה, שנחשבה עד כה כמעסיק הגדול בדרום וכתאגיד המושמץ במדינה. "אין לי ספק שאפשר לשלב את השניים, והמקרה שלנו מוכיח זאת", הוא מכריז. "אפשר לעמוד בכל התוכניות הסביבתיות שנחשבות לקשיחות ביותר ובמקביל לקיים תעשייה רווחית ותחרותית. הכל עניין של הקצאת משאבים, פיתוח רעיונות ומתן תשומת לב ניהולית להיבט הסביבתי. לא לקחת משהו ולהתחיל לעשות לו פרשנות. לקחת אותו כפי שהוא ופשוט לעשות. זאת מדיניות".
"כסף הוא לא שיקול"
הכיס העמוק של כי"ל מאפשר לאמירות של גרינבאום על "המהפכה הירוקה" לצאת אל הפועל ולא להישאר רק כדיבור מן השפה ולחוץ. חברה שמכרה ב-2010 בהיקף של כמיליארד דולר יכולה להרשות לעצמה לפתוח את הארנק, ואם צריך - גם את פנקס הצ'קים, ולפרוס התחייבויות כספיות לטווח ארוך. לדברי גרינבאום, כי"ל הולכת עם זה רחוק, ובאופק אין תמרור עצור. "בכל שנה בארבע השנים הקרובות נשקיע כחצי מיליארד שקל בהטמעת טכנולוגיות חדישות, ידידותיות לסביבה" הוא מצהיר. "הציבור מצפה מאיתנו להיות כאלה, הבעלים, בעלי המניות וכולנו מתיישרים עם זה. השיטה פשוטה: אם נמצאה טכנולוגיה כלשהי באיזה מקום בעולם והוכחה כטובה ויעילה בצמצום טביעת הרגל התעשייתית בסביבה, אנחנו נאמץ אותה, וכסף לא יהווה שיקול. נשקיע.
"אנחנו מקבלים את כל התקינה הסביבתית המחמירה שמדינת ישראל לקחה על עצמה בתוקף היותה חברה בארגון ה-OECD. 60 אחוז מהקריטריונים שהמדינה צריכה לעמוד בהם, בתוקף היותה חברה בארגון, הם קריטריונים סביבתיים. על הרבה דברים הארגון התפשר עם ישראל. בענייני סביבה הוא לא התפשר והתעקש שנעמוד בסטנדרטים המחמירים ביותר".
* כיצד זה מתבטא בשגרה עסקית ותחרותית של קבוצה כמו כי"ל, שמפיקה את רווחיה מהטבע?
"באמצעות שילוב של טכנולוגיות, שיאפשרו לקיים תעשייה בלי לפגוע בסביבה. זה כבר ברור לכולם כאן והוטמע בכל יחידות וחטיבות הקבוצה: במקום שאין טכנולוגיה שתאפשר לשמור על איזון כזה פעילות יצרנית נסגרת. כל פעילות ייצור מבחינתנו נבחנת ונבדקת לאורך ולרוחב. כמו שאנחנו בודקים את הכדאיות הכלכלית שלה, אנחנו בודקים את ההשפעה שלה על הסביבה", מבהיר גרינבאום. "מה שפולט גזי חממה ברמות שאינן סבירות, מה שגורם להזרמת שפכים לטבע מופסק. האתגר הוא להתנות את המשך הפעילות היצרנית במציאת הטכנולוגיות הסביבתיות החדישות, והן עולות כסף. אחר כך, צריך להטמיע את הערכים האלה אצל העובדים. זה תהליך שעומד בפני עצמו, אך מדהים כמה שהעובדים מתמסרים לערכים האלה וחשים מחויבים אליהם".
מפעלים ירוקים
המהפכה הירוקה של כיל לא פוסחת על שום מתקן ומפעל בקבוצה. "אין שחרורים", מכריז גרינבאום. ההנחיות ברורות ומפורטות ויורדות מלמעלה, זורמות בצנרת של תרכובות ברום שברמת חובב, אל המכרות של רותם אמפרט שבמישור רותם ואל הדוברות שקוצרות קרנליט ומפיקות אשלג ומגנזיום במפעלי ים המלח, כמו גם אל כל שאר יחידות הייצור של ענקית הכימיקלים, שפועלות ברחבי המדבר, מוטמעות היטב עד הזוטר שב-5,000 עובדיה בדרום הארץ.
"כל בניין חדש שקם באחד המתקנים שלנו חייב להיבנות על פי התקן של בנייה ירוקה", מפרט גרינבאום. "אבל לא הסתפקנו בכך ולקחנו את העניין הזה עוד כמה צעדים קדימה, אל המקומות שבהם רגלה של הרגולציה עדיין לא דרכה, כמו בהגדרת המפעלים שלנו כמפעלים ירוקים. אין שום תקן או חוק שמכתיב מהו מפעל ירוק. כבר לפני כשנתיים קבענו את הסטנדרטים בעצמנו, גיבשנו שיטות ניקוד ומינינו ועדה מיוחדת שזה תפקידה - לקבוע מי מבין מפעלי הקבוצה זכאי לתואר מפעל ירוק. אנחנו ממחזרים את כל מה שניתן למחזר. אפילו למפתחות השוודיים שיצאו מכלל שימוש מצאנו ייעוד חדש, והעובדים בונים מהם גדרות במפעלים".
גרינבאום מודה שגם שוקי העולם לא מאפשרים לו ולעמיתיו בהנהלת כיל לחמוק מהאחריות הסביבתית ולחדול ממעש בנושא זה: המגמות באותם שווקים מכתיבות לו את קצב ההתקדמות ברפורמות הירוקות, כי בעידן שבו המודעות העולמית לחתימה התעשייתית על הטבע גוברת צריך להיות ירוק כדי להישאר רלוונטי.
חלק ממדינות העולם יחייבו בשנים הקרובות, מכוח חקיקה, פירוט על גבי אריזות מהו המחיר ששילם הטבע בדרך אל המוצר המוגמר. כיל, חפצת חיים, לא מרשה לעצמה להישאר מאחור ולהדיר את מרכולתה מהמדפים. היא יודעת שהצהרה לא-סביבתית תייבש אותה עם מלאי ללא דורש. "זה הולך להיות חלק מהתחרות העולמית, ואני רואה את כיל משתתפת לגיטימית בתחרות הזאת, גם אם הכללים שונו והותאמו לרוח החדשה בעולם. אם לא נתייעל סביבתית, בסוף פשוט לא יקנו מאיתנו. למצב הזה אנחנו לא נגיע. אסור לנו", מדגיש גרינבאום.
בדרך אל האוטופיה הירוקה כיל מוציאה מזומנים, מציידת את מתקניה בטרקטורונים חשמליים, שנחשבים ידידותיים לסביבה; בונה ירוק; מזמינה את הארגונים הירוקים לסייר במתקניה; משקמת מכרות ששימשו אותה לכריית אספלט מבטן האדמה ומחזירה את תוואי השטח לקדמותו; ממחזרת נייר וחוסכת בחשמל; מתקינה אסלות שחוסכות מים ואפילו מציבה ארוניות מיוחדות לרווחת מטיילים לאורך שביל ישראל, שבהם יוכלו לאחסן מים ומזון בטרם ייצאו אל המסע הרגלי המפרך. את צריכת הדלקים שלה צמצמה החברה בשנה האחרונה בשיעור ניכר וזאת, בזכות המעבר לגז טבעי; פעילות ייצור שזוהתה כמזהמת, כמו מתקן להפקת פצלי שמן במישור רותם, הופסקה.
יחסי ציבור בעייתיים
אנשי כיל מעידים כי לעתים המלאכה הזו כפוית טובה. במקום שישמעו מילה טובה הם חשופים לקיתונות זעם מצד אלה שעורכים איתם את חשבונות העבר; אחרים ינהלו איתם את הוויכוחים הישנים, העקרים, המנציחים את העבר, "כי בשיח על מפעלי ים המלח והמצב הסביבתי באזור חוטאים לא מעט אנשים בבורות ואחרים חוטאים בלא מעט עצלות - הם לא לומדים את העובדות החדשות", מתמרמר אחד מבכירי הקבוצה.
הוא מזכיר שהתיירות בעין בוקק מתאפשרת בזכות הפעילות התעשייתית בבריכה 5 - בלעדיה פשוט לא היה שם ים או משהו בדומה לכך כדי לטבול בו. המלונות הגיעו לשם רק אחרי שמי"ה ביססו באזור את פעילותם, המלונאים של שנות השישים הבינו היטב לקראת מה הם הולכים ומה הסכנות העתידיות שבעליית מפלס הבריכה. למרות אלה, מי"ה נושאת ב-40% ממימון הקמת סוללות עפר גבוהות, שאמורות לדחות את ההצפה המובטחת של אזור המלונות, וכבר הצהירה שהיא מוכנה לשאת בשיעור דומה במימון הפרויקט לגירוד המלח המצטבר בקרקעית הבריכה, כך שהנפח שלה יגדל וסכנת ההצפה תיעלם. אלא שמשרדי הממשלה רוצים שהיא תממן את רוב העלויות של ההליך המסובך, המכונה "קציר מלח".
על רקע כל אלה נשבע גרינבאום שלפעמים, כשהוא פותח את העיתונים ורואה את הכותרות, הוא לא מאמין שהוא עובד במקום שהוא קורא עליו. לרגעים הוא עצמו נבהל מהטון, מהתיאורים, מהדרור שלוקחים לעצמם מבקרים "לכסח" בלי חשבון. "יש פער משמעותי, אדיר, בין מה שאנחנו עושים ובין האופן שבו אנחנו נתפסים, מסוקרים בתקשורת, המקום שאנחנו זוכים לו בשיח הציבורי, וזו בעיה", הוא אומר. "אני ער לכך לחלוטין. אנשים באים בהמוניהם לבקר במפעל הברום ברמת חובב, ברותם אמפרט ובמפעלי ים המלח. הם עושים סיבוב, רואים, חשים בידיהם ושואלים שאלות. אחר כך הם מסכמים ומטיחים בנו שאנחנו עושים עבודה רעה בתקשורת. חוטפים שוק מהמציאות, מהאמת, ביחס למה שמוכרים להם בחוץ. הם אומרים שיש לנו יחסי ציבור לא טובים. ויש לנו מדיניות בתחום: להביא לכאן מעצבי דעת קהל, להביא תלמידים, פוליטיקאים, שרים. שערי המפעלים שלנו פתוחים לכל מבקר. תמיד".
* תזמינו את השרים ארדן ומיסז'ניקוב.
"הזמנו. הם באו וראו. ובכל זאת אמרו את מה שאמרו".
* אתם מוצגים כמזהמים, זוללי אוצרות הטבע של המדינה. התדמית שלכם איומה.
"מבקרים מהעולם מגיעים אלינו וחוזרים לארצות מוצאם מלאי חוויות טובות, פעורי פה. אלא שכאן יש לנו מחסום פלדה או, לחילופין, קיר מזכוכית משוריינת שצבועה בצבע מאט. אבל יש לנו סבלנות. תדמית משנים לאט ובעבודה עקבית".
* היכן כשלתם? באיזה אופן טיפחתם בעצמכם את התדמית הזו שאתם כל כך מנסים להתנקות ממנה?
"במשך שנים היינו תעשייה סגורה, אבל נפתחנו. לא נהגנו בשקיפות, ראו אותנו דרך גדרות. זה יוצר אנטגוניזם. הבנו שזה בעוכרינו", מסביר גרינבאום. "ניהלתי במשך שנים את תרכובות ברום, והייתי רגיל לראות את מנכ"לית הארגון הסביבתי 'נגב בר קיימא', בלהה גבעון, מפגינה מול שערי המפעל. היא תמיד עמדה על מדרכה אחת, אני במדרכה השנייה - כך במשך שנים. עד שהזמנתי אותה לבקר. היא אפילו לא ביקשה, כי לא האמינה שייתנו לה להיכנס. אני הזמנתי אותה פנימה. הייתי בטוח שהיא עוד תרביץ לי במקלות השלטים שלה. הראיתי לה את כל מה שרצתה לראות, הסברתי הכל. החלטתי להנהיג שקיפות. מדי כמה שבועות הזמנתי אותה לישיבות, להערכות מצב. הוכחתי לה שהשד אינו נורא כל כך. ועדיין יש לנו דרך ארוכה בסיפור הסביבתי ואנחנו לא מוותרים לעצמנו, לא מעגלים פינות".
כחלק משיפור יחסי הציבור של החברה צפויה מי"ה לצאת בקרוב בקמפיין נרחב, בהיקף של כ-1.5 מיליון דולר, במטרה לספק ידע אמין לציבור הרחב ולמקבלי ההחלטות בנוגע ל"סיפור האמיתי" של ים המלח. בחברה מסבירים את הצורך בקמפיין בכך שבעתיד הקרוב אמורות להתקבל החלטות עקרוניות אסטרטגיות בעניין פעילותה התעשייתית, ולכן אין מנוס מהצגת פרטים אמינים בנושא. הקמפיין, בהובלת משרד הפרסום אדלר-חומסקי, יושק תחת הכותרת "מפעלי ים המלח - מזרימים חיים לים המלח".
העימות הבא בדרך
התמונה הפסטורלית שמתאר כאן גרינבאום יכולה להטעות, לזרוע מחשבת שווא שתם עידן המאבקים הסביבתיים נגד ענקית האשלג מסדום. לא מכבר קרא הארגון הסביבתי אדם טבע ודין לחייב את כיל ואת מי"ה בשיקום מלא של ים המלח, גם בחלקו הטבעי, שבשונה מחלקו הדרומי דווקא מתייבש בקצב מדאיג של מטר אחד בשנה. עיקר ההתייבשות נובע מהפסקת זרימת המים בסכר דגניה שבדרום הכנרת, ואילו 20 אחוז מההתייבשות נובעים משאיבת מים מהאגן הטבעי אל בריכת האידוי שבדרום. הארגון הירוק קרא להתנות את מתן הזיכיון לפעילות תעשייתית שם בעתיד בשיקום מפגעי העבר, ולהתחיל ללמוד לחיות עם המחשבה שאחרי תקופת הזיכיון הנוכחית, אי שם בשנת 2030, אולי גם לא תהיה פעילות תעשייתית בים המלח.
במי"ה יודעים לנתח את האירועים ולהעריך שהעימות הבא כבר נמצא מעבר לפינה, סביר שאין מנוס ממנו, והוא יהיה אחד המבחנים הקשים של הקונצרן, כזה שיגדיר מחדש את השאיפה המוזרה הזו לדו-קיום של סביבה עם תעשייה; שיעמוד שוב על המתח המובנה בין שני ההפכים האלה, כי הטבע, כנראה, חזק מכל קמפיין ומכל גחמה של בעל הון: מי"ה שואבים את המים שמשמשים אותם להפקת אשלג בבריכה 5 מהאגן הטבעי. בתוך כחמש שנים תחנת השאיבה תצא מכלל פעולה כי מים כבר לא יהיו לידה. לכן, המפעלים רוצים להקים כעת תחנת שאיבה חדשה, בעלות של כמה מאות מיליוני שקלים, כ-2.5 ק"מ צפונית לתחנה הקיימת. כדי להוביל את המים, סם החיים של התעשייה הזו, מהתחנה החדשה לאגן הדרומי, צריך לכרות תעלה שתחצה את השפך של נחל צאלים, כשמעליו משקיפים המצוקים המרהיבים של מצדה.
אפשר כבר לדמיין את צעקות הארגונים הירוקים, את ההתנגדויות לוועדות התכנון, את הבג"צים, ההפגנות, הדיונים בכנסת, ודב חנין, ושלי יחימוביץ', וגלעד ארדן, וסטס מיסז'ניקוב; והרבה תקשורת. ושוב ההון והשלטון, ושוב משפחת עופר, ושוב הזיכיון, ושוב השאלות האלה, איך מכרה מדינת ישראל את משאבי הטבע שלה בנזיד עדשים.
המוזיקה מוכרת, המילים ידועות, נחוצות לשיח הציבורי, אך מבלבלות בו-זמנית, מתקשות לקבוע מי כאן הטוב ומי הרע והתחמן. ספינים על גבי ספינים, הפוך על הפוך. הרבה מלח וכאב ראש רציני. העיקר שלנשר עקיבא מוזס טוב שם למעלה.