מהירות התפשטותה של הדליקה בבית מרדוק היא כזאת שמקומה של הרשימה הזו בארכיון עלול להקדים את מקומה בעיתון. היא נכתבת ביום שני לפנות בוקר, שעות אחדות לאחר שהכותרת הראשית בסאנדיי טלגרף של לונדון הכריזה, "מרדוק סופג עוד מהלומות גוף".
מנכ"לית נכסיו בבריטניה נעצרה ביום ראשון בבוקר, שלושה ימים לאחר שנעצר העורך הראשי (לשעבר) של ניוז אוף דה וורלד (לשעבר). זה האחרון, לפנים העיתון הנפוץ ביותר בעולם, נסגר לצמיתות ב-10 ביולי, מקץ 168 שנה. הסיבה לא הייתה מסחרית: הוא אמנם איבד קוראים, אבל עדיין עשה כסף. הוא "מת מבושה", הכריזה כותרת קולעת בעיתון מתחרה.
לא צריך לשמוח לאידו של רופרט מרדוק. כמעט כל עיתון וכמעט כל עיתונאי יודעים שהענף כולו עומד למשפט, לא רק עורכים אגרסיביים בעיתוני ביבים בלונדון. לא צריך לשמוח, מפני שמקומות העבודה של אלפים יאבדו, מפני שסגירת עיתון היא טרגדיה, מפני שפוליטיקאים אופורטוניסטיים יקפצו על ההזדמנות כדי להגביל חירויות.
לא צריך לשמוח, אבל קצת קשה שלא. האיש הזה, מרדוק, נהג בקיסרות התקשורת הרב יבשתית שלו בערך כפי שנשיא-לכל-חייו באיזו ארץ אפריקאית נוהג בקופת המדינה. סדר היום הפוליטי והעסקי שלו גבר על כל שיקול חברתי או מוסרי. הוא העמיד אותו בדרך כלל לצד מפלגות ימין, אבל בשום פנים לא רק. עיתוניו תמכו למשל בטוני בלייר בבריטניה, ובלייר השיב אהבה לחיקם. גם כשאהבו וגם כששנאו, עיתוני מרדוק עשו כן בקול צורם במיוחד.
צהובון-הדגל
אני נזכר בפגישתי הראשונה עם עיתוניו, לפני הרבה שנים. זה היה בזמן מערכת הבחירות של 1979, אשר העבירה את השלטון ממפלגת העבודה לידי השמרנים של מרגרט תאצ'ר (השלטון נשאר בידי השמרנים 18 שנה רצופות, לא מעט בזכות מרדוק).
הסאן, צהובון-הדגל של מרדוק, הכתיר את עמודו הראשון ערב הבחירות בכותרת "תריסר השקרים המזוהמים של הלייבור". שלוש שנים אחר כך, הסאן הנהיג מסע ג'ינגואיסטי מכוער נגד הארגנטינים, בזמן מלחמת פוקלנד. כשלעצמי, חשבתי שהמלחמה ההיא דווקא הייתה צודקת, אבל קשה לשכוח את התבהמותה של העיתונות הבריטית.
העיתונות העממית של לונדון הייתה תמיד רעשנית מאוד, גם לפני כניסת מרדוק, אבל הוא גרר אותה אל מעמקים של זוהמה ושל כיעור. אין זאת אומרת בשום פנים שהעיתונים האלה הם רק רעים, רק חסרי אחריות, רק מזוהמים. אבל בתרבות שמרדוק פיתח היה קל מאוד לשכוח את צדדי החיוב. הוא ניסה לעשות כן גם בשני טבלואידים בניו יורק ובבוסטון, אם כי לא באותה מידה של דרמטיות או של הצלחה.
עשר שנים לאחר שרכש את הסאן ואת הניוז אוף דה וורלד, מרדוק החליט שהוא הגיע אל פרקו. העיתון הבריטי המפורסם ורב היוקרה ביותר, טיימס, עמד למכירה. הוא קנה אותו אגב חריקת שיניים ברחוב העיתונות המפורסם פליט סטריט והבעות תדהמה ואימה של איסטניסים.
הוא קנה אותו, ומיד יצא למלחמה נגד האיגודים המקצועיים ששלטו בתהליך ייצורו, בייחוד בהדפסה. הטיימס הושבת כמעט שנה, בשעה שמרדוק שבר את גבם של האיגודים. המודרניזציה שהוא הכניס הייתה חיונית, והאיגודים אמנם ייצגו קפיאה על השמרים, בבריטניה כולה.
את הדוגמה של מרדוק חיקו, או ניסו לחקות, מו"לים בהרבה מקומות אחרים, כולל בישראל. קשה לדעת אם הייתה דרך אחרת להגיע אל היעד, אבל שיטותיו של מרדוק עוררו אסוציאציות לא נעימות. הן גם הראו מה יקרה משם ואילך: המטרה תקדש את האמצעים.
חמישה קילומטרים מביתם
כניסתו לשוק האמריקני, בשנות ה-80, העתיקה את מוקד עסקיו אל ארצות הברית. הוא ויתר ללא קושי על נתינותו האוסטרלית כדי להתאזרח באמריקה. הוא בלע נכסים מכל הבא ליד, בהעזה ובהצלחה מרשימה. הוא החליט להקים רשת טלוויזיה רביעית (בעולם שבו כבלים עדיין היו בחיתוליהם). מעטים האמינו באפשרות הזו, אבל הוא ידע מה הוא עושה, והוליד את Fox. לא Fox שישראלים מכירים מכבליהם, אלא רשת פתוחה, עם שלוחות כמעט בכל שוק עירוני גדול, עם הפקות דרמה וקומדיה.
מעניין שהוא לא טרח להקים מחלקת חדשות ארצית. התחרות על חדשות תתחיל לעניין אותו רק כאשר יגיע תור הכבלים. רשת פוקס המוקדמת שידרה רק חדשות מקומיות. זה התיישב יפה עם הפילוסופיה שלו. הרוב הגדול של בני האדם, הוא אמר בתחילת דרכו, אינם מתעניינים אלא במה שקורה ברדיוס של חמישה קילומטרים מביתם, וזה בדיוק מה שניתן להם. הם אינם צריכים לדעת מה קורה באל סלבדור (שמלחמת אזרחים עקובה מדם השתוללה בה בימים ההם). את המלים האלה אני מצטט מזיכרוני, ומתנצל על האי-דיוקים.
הוא לא כפה את הפילוסופיה הזו על עיתוני האיכות שלו, על הטיימס ועל הסאנדיי טיימס של לונדון, ועל הוול סטריט ג'רנל. את זה האחרון הוא רכש מידי קונצרן משפחתי מפורד ומבוהל, ואגב כך שילם סכום מופקע. חלק מן המוכרים אמרו בשבוע שעבר שהם מתחרטים, שאילו ידעו מה עוללו עיתוני מרדוק בלונדון, לא היו מעבירים את השליטה לידיו.
להציל את רבקה
התנהגותו בימים הראשונים של השערורייה האחרונה הייתה מחפירה. הגילוי על גניבת מידע "בהיקף תעשייתי" מטלפונים סלולריים לא עורר בו חרטה מיוחדת. רק 24 שעות לפני שהביע חרטה, בסוף השבוע שעבר, הוא טלפן אל דסק החדשות של הוול סטריט ג'רנל כדי להטעים עד כמה אין לו סיבה להתנצל, ועד כמה "מעצבנות" אותו כותרות העיתונים. רופרט המסכן.
בשבוע שעבר השתרר הרושם שבינתו הסתתרה, או לפחות שחושיו המפורסמים הכזיבו. הוא החליט להעדיף את נאמנותו לאישה צעירה ממנו ב-37 שנה, שהוא קידם מתפקיד מזכירה למנכ"לית עיתוניו בבריטניה. הוא היה מוכן לסגור עיתון כדי להציל את רבקה ברוקס. לא יצא אפילו שבוע, וברוקס התפטרה בבושת פנים ונעצרה על-ידי המשטרה.
ובכל זאת, אין טעם לשמוח לאידו. הכוחניות הוולגרית שלו תעלה לכולנו ביוקר, באשר אנחנו, בחברות חופשיות או חופשיות-למחצה. תחילה תישמע הקריאה המוצדקת בהחלט להגן על פרטיותם של יחידים מפני דורסנותם התוקפנית של עיתונאים. אחר כך יבואו הסנקציות.
חופש דיבור אינו מובן מאליו. זה מקרוב בא כמעט לכל החברות. הוא עלול להיעלם כלעומת שבא. עכשיו, כאשר "השמש שוקעת על קיסרותו" (בלשון הכותרת הראשית בסידני מורנינג הרלד, יריב אוסטרלי), לרופרט מרדוק מובטח מקום של כבוד בכל הספד על עיתונות חופשית.