בסוף השבוע ז'וזה מוריניו השלים מהלך שהוא רואה כתנאי ראשון להצלחה בריאל מדריד: הוא השתלט על תפקיד הג'נרל מנג'ר. מוריניו עבד קשה בשנה הראשונה שלו במדריד כדי לשכנע את הנשיא פלורנטינו פרז להדיח את חורחה ואלדנו, הג'נרל מנג'ר הקודם שנחשב חביב במיוחד על האוזן של פרז, ולעבור למודל הבריטי שבו המאמן הוא מנג'ר, ויש לו סמכות אבסולוטית על כל הפעילות המקצועית בארגון. בארגון כמו ריאל מדריד, שבו המאמן הוא מסורתית בתחתית שרשרת המזון, זה לא פחות משינוי טקטוני.
בגלל המגלומניה של מוריניו, אי אפשר לדעת אם המהלך שלו הוא אידיאולוגי (כתוצאה מהחוויה שלו בכדורגל האנגלי) או אם הוא, כמו הרבה מהפעולות שלו, נועד לשרת את האגו הזללן שלו. גם במקרה של פיני גרשון, שהשלים בשבוע שעבר מהלך תפיסתי בכיוון ההפוך (מונה לג'נרל מנג'ר של הפועל חולון), קשה לדעת מה המניעים האמיתיים שלו, אבל תחשבו על זה: אתם יכולים לדמיין מצב שבו גרשון מסכים לאמן, בשלב שהוא עוד רצה לאמן, תחת ג'נרל מנג'ר באיזושהי קבוצה?
אפילו אם המניעים של גרשון בעיקר אגואיסטים, המהלך שלו חשוב. משתי סיבות: 1. הוא מציע אלטרנטיבה למודל הקיים ואלטרנטיבות, בכל תחום בחיים, הן חיות נכחדות בישראל. 2. הוא מציע הזדמנות חשובה לדון בשאלה מעניינת שלא דנים בה מספיק בהקשר של הספורט הישראלי: למה המודל של ג'נרל מנג'ר בקבוצות ספורט בקושי נוסה ותמיד נכשל בישראל?
***
לפני שניגש לזווית הישראלית, חשוב לומר שג'נרל מנג'ר בספורט הוא תפקיד מודרני. התפקיד נולד באמריקה בשנות ה-60', בעיקר כתגובה להקמת סוכנויות הספורט שזיהו לפני כולם את כניסת הכסף הגדול לספורט והתחילו לגייס יותר ויותר ספורטאים כלקוחות. לסוכנים, כולם עורכי דין בהשכלתם, היה יתרון ברור בכמעט כל משא ומתן מול המאמנים - שעד אז לא רק בחרו את השחקנים שלהם אלא גם החתימו אותם על חוזים בשם הקבוצות. הפתרון של הקבוצות היה להקים מערך ניהול מקצועי גדול יותר שכולל הרבה יותר מומחים בתחומים שונים (סקאוטים, אנשי סטטיסטיקה) ושהמאמן, ברוב קיצוני של המקרים, לא עומד בראשו.
בעשור האחרון מעמד הג'נרל מנג'ר בספורט מטפס בעקביות. בארצות הברית בילי בין, הג'נרל מנג'ר של קבוצת הבייסבול אוקלנד אתלטיקס, הנהיג שיטה ייחודית לניתוח של סטטיסטיקות (בלשון מקצועית: סייברמטריקס) שזכתה לכינוי Moneyball (על שם ספרו של העיתונאי המעולה מייקל לואיס על בין, שעובד השנה לסרט בכיכובו של בראד פיט), ופתחה את הדלתות בכל הענפים לדור צעיר של מנהלי ספורט, חלקם בעלי רקע במתמטיקה בכלל. קבוצות כדורגל אירופיות גדולות כמו ריאל מדריד ומילאן שלחו מנהלים להשתלמויות בקבוצות אמריקניות. היום לרוב הקבוצות באירופה (חוץ מבאנגליה) יש ג'נרל מנג'ר מעל המאמן. גם רוב קבוצות הכדורסל אימצו את המודל. רק בישראל - בכדורגל ובכדורסל - הג'נרל מנג'ר הוא פרסונה נון גרטה.
***
המתנגדים הכי קולניים (והכי אפקטיביים) לרעיון הג'נרל מנג'ר בישראל הם המאמנים. ראובן עטר התפטר כשאיל ברקוביץ' מונה לג'נרל מנג'ר של מכבי נתניה ב-2006. עודד קטש באמת עמד מול הנהלת מכבי תל אביב בקדנציה הקצרצרה שלו רק בעניין אחד: שצביקה שרף יוגדר כמנכ"ל ולא כמנהל מקצועי. מכיוון שקשה להאמין שההתנגדות של המאמנים הישראלים לקונספט של מנהל מקצועי נובעת מאיזושהי הזדהות אינטלקטואלית עם המסורת הבריטית בספורט, ומכיוון שההתנגדות של המאמנים הישראלים מובעת כמעט תמיד באמצעות הפגנת כוח, שמקורו תמיד בחולשה, אפשר להניח שהסיבה העיקרית לווטו שלהם היא החשש לאבד את מקום עבודתם לאותו ג'נרל מנג'ר.
החשש הזה כמובן לגמרי לגיטימי - בישראל מפטרים מאמנים על ימין ועל שמאל, ובנוסף: אבי נמני הג'נרל מנג'ר תפס את מקומו של רן בן שמעון; צביקה שרף, מנהל מקצועי או לא, החליף את קטש - אבל הוא אינדיקציה להשלכות ההרסניות של הדרוויניזם הכלכלי ששולט בישראל ונקודת הקיצון שלו היא הספורט הישראלי. מה קורה פה בעצם: בגלל שזה שוק העבודה שהמאמנים מכירים, במקום לתמוך בניסויים של שיטה מוכחת שיכולה להגדיל את כמות העבודות למאמנים (ניסוי אחד שיצליח לאורך זמן יגרור אחריו עוד קבוצות) בישראל ולתת להם אופק מקצועי (רוב הג'נרל מנג'רים, בכל ספורט, הם עדיין מאמנים לשעבר), הם בוחרים להילחם זה בזה על השאריות. במקום להיות קולגיאליים ולקדם את המקצוע ואת העתיד שלהם, הם מתבצרים כל אחד בפינה משלו וחושפים שיניים.
במקום לחשוב כמו פיני גרשון, הם חושבים - ולא לגמרי באשמתם - שהם ז'וזה מוריניו.