שמואל בוטה ז"ל הועסק בעיריית רחובות כעובד תברואה במשך כשנה וחצי. במרבית התקופה שולם שכרו של המנוח, כמו גם עובדי תברואה נוספים, באמצעות חברה קבלנית ("גלאל אחזקות בע"מ"), שעבדה עם העירייה.
לאחר כשנה וחודשיים נקלט המנוח כעובד עירייה מהמניין, אולם חודש וחצי לאחר מכן התגלתה אצלו מחלה קשה. הוא יצא לחופשת מחלה שהסתיימה בפטירתו. המנוח השאיר אחריו אלמנה ו-3 ילדים, שניים מהם קטינים.
כשפנתה אלמנת המנוח לקרן הפנסיה מקפת, בה בוטחו עובדי העירייה, בדרישה לתשלום זכויות פנסיית שארים, התברר לה כי המנוח לא בוטח כלל בקרן פנסיה, למרות שכל עובדי העירייה זכאים לביטוח כזה, ומכוח חוק העסקת עובדים באמצעות קבלני כוח-אדם קיימת חובה לבצע ביטוח פנסיוני גם לעובדי קבלן.
עוד התברר לה כי במשך כל התקופה בה שולמו זכויותיו של המנוח באמצעות החברה החיצונית, לא קיבל המנוח זכויות סוציאליות כלשהן, ושולם לו רק שכר מינימום יומי ונסיעות לעבודה.
באמצעות עורכי הדין אייל לוי וליאור בונר ממשרד רובין שמואלביץ, הגישה האלמנה תביעה נגד עיריית רחובות וחברת כוח-האדם "גלאל", וביקשה שיוכרו כמעסיקים במשותף של המנוח ויחויבו בתשלום הזכויות שנמנעו ממנו. בעיקר תבעה האלמנה את תשלום זכויות פנסיית השארים, שנמנעו מאלמנת המנוח וילדיו בשל אי-ביצוע הפרשות לפנסיה במועד.
בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב קיבל את התביעה, והשופט שמואל טננבוים קבע כי חברת גלאל שימשה בידי עיריית רחובות רק כצינור לתשלום זכויות המנוח, מאחר שבפועל המנוח נוהל על-ידי עובדי עירייה, עבד עמם, וממילא חברת גלאל לא הורשתה לעסוק כקבלנית כוח-אדם, ולא היתה לה שום התמחות כחברה לשירותי תברואה. בנסיבות אלה, שיטת תשלום שכרו של המנוח באמצעות גלאל היתה פסולה.
בנוסף, נקבע כי העירייה ידעה שעובדי הקבלן לא מקבלים את מלוא זכויותיהם הסוציאליות, ולמרות זאת לא עשתה דבר כדי לתקן את המצב בזמן אמת. על כן חויבה העירייה בתשלום מלוא זכויותיו הסוציאליות של המנוח, כאילו הייתה מעסיקתו מלכתחילה.
בכלל זה חויבה העירייה בתשלום פנסיית שארים מהוונת בסך של 194,060 שקל להם, היו זכאים שאירי המנוח אילו בוטח מלכתחילה בקרן הפנסיה כנדרש.