1. פרופ' דפי יואל, ראש המגמה הפסיכוביולוגית בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, עומדת על שטיח מהוה מתחת לצילייה לא מאוד יציבה ומדברת לתוך מיקרופון על פטריארכיה בתרבות המערבית. כרגע, ב-23:40 ביום שני, יש עומס תנועה די רציני בשדרות רוטשילד בקטע שבין שינקין לבלפור, בעיקר בגלל דפי (כך היא מבקשת שיקראו לה בשלב השאלות): היא עומדת כאן, בדיוק באמצע בין שינקין לבלפור, גבוהה ויפה ורהוטה בלי להישמע אקדמית מדי, משהו כמו 70 איש סביבה בצורת פרסה, 70% יושבים, 70% נשים צעירות, ופשוט בלתי אפשרי לא לעצור לפחות לדקה להקשיב לה.
דפי, חוקרת מוח במקצועה, מסבירה עכשיו על המיתוסים שקודדו אצלנו, חלקם לפני אלפי שנים, כדי להסביר לנו למה העולם עובד כמו שהוא עובד, וכדי להבהיר את הנקודה על המיתוסים שקודדו על ההבדלים בין גברים לנשים היא עושה אנלוגיה לשנות העבדות באמריקה: אז המיתוס שעזר להסביר את הסדר הקיים היה שהשחורים טיפשים וכנועים מטבעם, לא יכולים ולא רוצים להיות אחראים על עצמם, לכן טבעי שלאדם הלבן החכם והיוזם תהיה בעלות עליהם. במקרה של גברים ונשים, דפי אומרת, משתמשים בטיעונים אבולוציוניים (גבר צייד, אישה מלקטת) וגנטיים (עלילות על מוח הגבר לעומת מוח האישה) מפוקפקים במקרה הטוב כדי להנציח את הבעלות של הגברים על הכוח.
הבעלות על הכוח, וכאן דפי מגיעה למילה האהובה עליה, מושגת באמצעות שליטה על השיח. כל פעם שמישהו משתמש בביטוי "לא יעלה על הדעת", למשל בתגובה לבקשה של נציגי המאהלים להיפגש עם ראש הממשלה ולא עם ועדה זו או אחרת, זה אומר שבלבלת אותו כי יצאת מהשיח. לשיח יש כללים והצד השני חושב שאת/ה רוצה לבטל אותם אז הוא אומר משפטים כמו "לא יעלה על הדעת". לכן תמיד חשוב לחשוב מה השיח, מה הכללים שלו, את מי הם משרתים; לכן ההישג הגדול של מה שקורה כאן בשדרה, דפי אומרת, זה שברור שכמות הולכת וגדלה של אנשים רוצים ומאמינים, אולי לראשונה בחייהם, שאפשר לשנות את השיח ואיתו את מאזן הכוחות בחברה.
2. מאזן הכוחות בספורט הישראלי המקצועני ניכר השבוע בשני מקרים, אחד לכאורה שלילי ואחד לכאורה חיובי, שמדגישים את הדוגמטיות של השיח על הבעלות. ביום שני אבירם ברוכיאן אמר לרדיו ירושלים שהיום שבו דן אדלר ואדם לוין ירדו מהרעיון לקנות את בית"ר היה היום הכי מדכא בקריירה שלו ושזו אחת העונות הקשות בתולדות הקבוצה. ביום שלישי ג'ף רוזן, הבעלים האמריקני של מכבי חיפה כדורסל, הודיע שהוא מנהל משא ומתן עם ג'ורדן פארמר, הגארד היהודי מניו ג'רזי נטס ששיחק ארבע שנים בלייקרס ובסופו של דבר חתם במכבי תל אביב.
רוזן, שקנה את מכבי חיפה לפני ארבע שנים כשהיא היתה בליגה השנייה ועושה רושם של אדם מאוד נחמד וחיובי, יצא מצוין מהסיפור בעיני כל מי שקשור לקבוצה (אוהדים, שחקנים, הנהלה): אפילו שפארמר לא יגיע לחיפה, הוא ניסה להביא שחקן NBA. אבל רוזן, לא משנה כמה נחמד וחיובי הוא, הוא כמובן איש עסקים פרטי שמה שמנחה אותו זה קודם כל האינטרס שלו ולא של הקבוצה. רק לפני שלושה חודשים הוא פלרטט עם עיריית ראשון לציון במחשבה להחליף קבוצה כי שם היו מוכנים לבנות אולם חדש. זאת המציאות המובנת מאליה במודל הבעלות הפרטית שהספורט הישראלי, בעקבות המשק הישראלי, בחר: כל הכוח נמצא אצל בעלי הקבוצות. וזאת המציאות שאבירם ברוכיאן רוצה להיות חלק ממנה.
ברוכיאן רוצה להיות חלק מהמציאות הזאת למרות הניסיון העצוב שיש לו, ולספורט הישראלי בכלל, עם בעלות פרטית: ארקדי גאידמק, גומא אגייאר, גד זאבי, קובי בן גור, אלכס שניידר, לוני הרציקוביץ', ולדימיר גוסינסקי ושאול אייזנברג, נחום מנבר, כל פרשת במבי המגוחכת, לא חסרים שמות וסיפורים הזויים בעשרים השנים האחרונות. הנתונים שנחשפו ב"גלובספורט" לפני שבוע (10 מ-16 הקבוצות בליגת העל בכדורגל סיימו את העונה הקודמת במינוס מצטבר של 64.5 מיליון שקל) מוכיחים שמודל הבעלות הפרטית גם לא מאוד מוצלח כלכלית. אבל השיח, שהוא נגזרת של שיח ניאו-ליברלי הרבה יותר רחב, שולל כל אלטרנטיבה.
האלטרנטיבה הישנה למודל הבעלות הפרטית היתה בעלות פוליטית, שיטה עקומה שנכשלה וטוב שנכשלה. האלטרנטיבה הנוכחית היא בעלות דמוקרטית, מה שמכונה קבוצות אוהדים: הפועל אוסישקין תל אביב, הפועל קטמון ירושלים, מכבי קביליו יפו. בשנים האחרונות הסברתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע שהניסוי הזה נועד לכישלון כי אם אחת מהן תעלה לליגה הראשונה היא תצטרך לגייס בעל הון ומיד תפסיק להיות קבוצת אוהדים (כי בעל ההון ידרוש בעלות). אבל עכשיו, ב-00:15 ביום רביעי, בקטע הדרומי (מהחשמונאים לכיוון הבימה) של השדרה המיוזעת והמטונפת והעדיין כל כך יפה פתאום, אני חושב שאולי בכל זאת זה לא מופרך שבישראל יאמצו למשל את המודל הגרמני, שמחייב שלפחות 50% פלוס אחד מהמניות של כל מועדון יהיו בבעלות חברי המועדון, כלומר האוהדים; ושם זה הרי עובד מעולה: הבונדסליגה היא הליגה הכי רווחית באירופה, ממוצע הקהל למשחק שלה הכי גבוה, הקבוצות מתחלקות כמעט שווה בשווה בכספי הטלוויזיה, הליגה תחרותית וכיפית לצפייה; למה זה לא יכול לעבוד גם כאן? זה יכול להתחיל במשהו פשוט: כמה אוהדים מקבוצות וענפים שונים שיתאחדו, בטח במאהל, ויחליטו לשנות את השיח.