הנה שאלה מעניינת שנתקלתי בה לא מזמן בהקשר של סדרת הדרמה המעולה Breaking Bad (בישראל היא קיבלה את השם הלא מוצלח "שובר שורות"): מה קובע אם אדם הוא "רע" - הפעולות שלו, המניעים שלו, או ההחלטה המודעת שלו להיות אדם רע? במקרה של הסדרה, שהגיבור שלה מתחיל כאדם טוב - מורה לכימיה בתיכון בפרברים של אלבקרקי, ניו מקסיקו, ומחליט (במקור כדי להבטיח למשפחתו עתיד כלכלי אחרי שהוא מאובחן כחולה סרטן סופני, ובהמשך פשוט כי זה מתאים לו) להיות רע (לייצר ולמכור מתאמפטמין, על כל הנגזרות האלימות של המקצוע), התשובה די ברורה: מוסר הוא, לפני הכל, עניין של בחירה אישית מתמשכת.
אם נסובב קצת את השאלה כדי להתאים אותה למקרה של ארסן ונגר וארסנל, בלי ספק הסיפור הכי מעניין בפרמיירליג בתחילת עונת 2011/12 בעקבות המכירות של ססק פברגאס לברצלונה וכנראה גם של סמיר נאסרי (למנצ'סטר סיטי), ערב העונה וגל הביקורת שמשתבר על ונגר, אפשר לנסח אותה פחות או יותר כך: מה קובע אם ונגר טוב או רע לארסנל - הפעולות שלו, המניעים שלו, או ההחלטה המודעת, כלומר הבחירה שלו, ללכת בכיוון אחד ולא להסתכל אחורה?
***
כדי לענות על השאלה צריך קודם כל לגשת לעובדות. בתשע השנים הראשונות שלו (1996-2005) בארסנל ונגר זכה בשלוש אליפויות וארבעה גביעים, כולל עונה בלי הפסד בליגה (2003/04). תחת ונגר ארסנל גם התנערה מהאתוס הישן של המועדון (Boring Arsenal - "ארסנל המשעממת"), ואימצה את האסתטיקה כערך מרכזי. לקראת סוף תור הזהב של הקבוצה הראשונה של ונגר, שהכוכבים שלה היו תיירי הנרי, דניס ברגקאמפ ופטריק ויירה, הנהלת ארסנל לקחה הלוואות גדולות כדי לבנות את אצטדיון ה"אמירייטס" ודירות יוקרה על חורבות הייבורי, האצטדיון הישן. ונגר נדרש לבנות קבוצה חדשה, צעירה ובעיקר זולה, עד שהמועדון יתייצב כלכלית.
להגיד שוונגר, כלכלן בהשכלתו עם נטייה סוציאליסטית (הפרשי השכר בין השחקנים בארסנל הם הכי נמוכים מבין הקבוצות הגדולות באנגליה), עמד במשימה - זה אנדרסטייטמנט. ארסנל אמנם לא זכתה בשום דבר מאז 2005, אבל תמיד שמרה על הכרטיס החשוב (בעיקר כלכלית) לצ'מפיונס ליג, למרות עזיבות של שחקנים בכירים (אשלי קול, עמנואל אדבאיור) כמעט מדי שנה, ונהייתה השגרירה הגלובלית השנייה בחשיבותה (אחרי ברצלונה) של הכדורגל היפה.
עם ובלי קשר לאצטדיון ה"אמירייטס", שנפתח בעונת 2006/07 והתחיל להכניס כסף רציני (ההכנסות מיום משחק עלו מ-45 מיליון ליש"ט בשנה בהייבורי ליותר מ-90 מיליון ליש"ט), החובות קטנו משמעותית (הרבה בגלל ההצלחה של פרויקט הנדל"ן "הייבורי סקוור"), והשנה מגזין "פורבס" דירג את ארסנל שלישית (אחרי מנצ'סטר יונייטד וריאל מדריד) בדירוג קבוצות הכדורגל בעלות השווי הגבוה בעולם, עם 1.192 מיליארד דולר.
כאן אנחנו מגיעים לקונפליקט: קבוצה ששווה יותר ממיליארד דולר, טוענים בתסכול לא מעט אוהדי ארסנל ורוב העיתונאים שמסקרים את הפרמיירליג, לא אמורה למכור את שני השחקנים הכי טובים שלה (פברגאס ונאסרי) אחרי שש שנים בלי תואר, וגם אם היא עושה את זה, ברור שיש לה המשאבים להחליף אותם בשחקנים ברמתם אם לא יותר טובים - מה שוונגר כבר אמר שהוא לא מתכוון לעשות.
כי ונגר, וזו הנקודה שהאוהדים המתוסכלים והתקשורת המבולבלת מפספסים, מסתכל על המציאות בצורה שונה לגמרי: הפעולות שלו (להשתמש בצעירים זולים יחסית ולא ליישר קו עם שוק ההעברות המשוגע) והמניעים (שנים קשות מבחינה פיננסית) שלו הפכו להחלטה מודעת שזכייה בתארים היא לא ערך עליון בכדורגל.
ונגר לא בדיוק מסתיר את הפילוסופיה שלו. הוא אוהב להגיד שאם הוא מביא חיזוק מבחוץ, "זה אומר שג'ק ווילשר (קשר מוכשר בן 19 שגדל באקדמיה של ארסנל) לא יקבל הזדמנות לשחק". השחקן הכי יקר בסגל שלו (אנדריי ארשאבין הרוסי) עלה 15 מיליון ליש"ט. המטרה של ארסנל העונה לפי ונגר היא לא אליפות, אלא לסיים שוב בין ארבע הראשונות ולהשיג כרטיס לצ'מפיונס בפעם ה-14 ברציפות.
***
לפני פחות מחודש, במסע משחקים של ארסנל במזרח הרחוק, ונגר התפנה לתת הרצאה למאה אנשי עסקים בכירים ממלזיה. הוא נשאל אם הוא יכול לתאר את הסימביוזה בין עסקים לאמנות. "אני אוהב שורה מפורסמת", ענה הצרפתי, "של פילוסוף נהדר שאמר: 'הדרך היחידה להתמודד עם המוות היא להפוך את כל מה שקודם לו לאמנות'".
אמנות היא הבחירה של ונגר, המוסר שלו. לכן בשלוש-ארבע השנים האחרונות, ארסנל היא קבוצה יפהפייה אבל חלשה, פריכה. ולכן אוהדי ארסנל, שלפני שנתיים התכנסו יותר מכל דבר אחר סביב המשפט "In Arsene we trust" והיום לא מבינים מה ונגר עושה, צריכים לשאול את עצמם שאלה פשוטה: האם הצו המוסרי הזה - אמנות לפני תארים - מתאים לנו.
חלק מהם כבר שואלים: בסקר שערך הארגון Arsenal Supporters Trust לפני חודש 382 אנשים (45% מהחברים בארגון) נשאלו שתי שאלות מעניינות: 1. האם פילוסופיית הכדורגל של ונגר באה על חשבון זכייה בתארים: 69% ענו כן, 24% לא, 7% לא יודעים; 2. האם צריך לפטר את ונגר אם ארסנל לא תזכה בתואר העונה: 42% ענו כן, 40% לא, 18% לא יודעים. העתיד של ונגר תלוי ב-18% האלה.