בשבועות האחרונים, מאז פרצה המחאה החברתית, אני מסתובב בגב שח מעט, בראש מוטרד ובמצב כללי של חרון כבוש שמעת לעת מוצא לו נתיב החוצה ושוב נכבש.
מי שמחפש בדברים טון סרקסטי או אנדרסטייטמנט - טועה. אני באמת עומד לצאת מדעתי כתוצאה מהמחאה. את חטאיי אני מזכיר: כבר 15 שנה שאני בעסקי התקשורת, ומעולם לא חשתי מעורבות כה חזקה בעניין ציבורי שאותו סיקרתי או שעליו כתבתי. אני באמת נקרע מזעם, מתפוצץ מתסכול, מתחרפן מעצבים וכל צירוף בניין-עצם אחר שתמצאו לנכון.
שבועיים תמימים תהיתי למה בדיוק זה קורה לי. כאן צריך לומר, למי שעוד לא הבין, שעמדתי היא נגד המחאה באופן נחרץ. בסדר, אומרת אשתי. נגד, נגד. אבל מה הלהט הזה? למה פעמיים הערת אותי באמצע הלילה כדי להראות לי מאמר של אתגר קרת? למה אתה מסתובב בגינה ומדבר לעצמך? השתגעת לגמרי?
בשבוע השלישי הבנתי היטב. הסוגיה הזו אכן קשורה אליי. במישרין. לא מפני שאני מעמד ביניים שאין לו דירה משלו, ולא מפני שכל-כך רע כאן עד שאי-אפשר יותר לחיות. אני אכן מעמד ביניים ללא דירה משלו, אבל טוב לי כאן מאוד. הסוגיה הזו קשורה אליי במישרין מפני שאני איש תקשורת, או כך לפחות שכנעתי את עצמי. אז הנה הסיבה שבגללה המחאה הזו וגרורותיה צריכות להטריד כל איש תקשורת:
המחאה הזו, גבירותיי ורבותיי, איננה "מחאת העם", כפי שנהוג בימים אלה להציג אותה, אלא מחאת שבט אחד מן העם. שבט חשוב, ותיק, מרכזי, רב-השפעה ורב-זכויות, אבל שבט אחד בלבד, שגם הוא לא לגמרי סגור על רצונו ודרישותיו. הוא מעלה תהיות, נכונות ברובן, על יעילות המערכת הכלכלית בישראל ומביע את מחאתו בדרך מעט חיננית ולא אלימה. נציגיו ייפגשו עם נציגי הממשלה לכמה פגישות, יושגו כמה הסכמות לשמחת כולם, ובזה יסתיים העניין.
אלה הם פני הדברים בדיוק. אירוע קטן, מעניין, אך נטול חשיבות מיוחדת. העניין הוא שאת המציאות כפי שהיא מוצגת כאן איש אינו יודע ומכיר, שהרי לא כל אזרחי ישראל שוהים בימים אלה בשדרות רוטשילד.
עם ישראל וממשלת ישראל מקבלים את תמונת המחאה דרך העיתונים והטלוויזיה. שם הם מדווחים על "אם כל המחאות", "העם אמר את דברו", "דור שלם דורש חוזה חדש", "דור שהחליט לצאת מהבית", "את המחאה הזו אי-אפשר להפסיק". כותרות דרמטיות, סיקור צפוף ובלתי פוסק, טורי דעה יומיים שלא היו מביישים את "איזווסטיה" בגיליון 1 במאי, קמפיין אדיר של שטיפת מוח.
כולם למען אחת
התקשורת, כל התקשורת, כל כל כל התקשורת, אינה מחבקת את המחאה ואינה תומכת בה. היא מארחת את המחאה. היא התפנתה מעצמה ותרמה את עצמה למחאה. היא מקיימת אותה ומנהלת אותה ומנווטת אותה ודואגת שלא תדעך.
יום יבוא (בעוד שבוע בערך), והמחאה הזו תדעך כי לתקשורת יימאס והיא תתפנה לעסוק בעניינים אחרים, ואנשים חכמים בודדים יביטו אחורה בבהלה וינסו להבין מה היה כאן.
איך קרה שכלי תקשורת כה רבים, המנוהלים בידי אנשי מקצוע משובחים, איבדו את חוט השדרה והתמסרו כל-כולם לאיזו רוח נעורים מהפכנית, בלתי מנומקת? איך זה שאף אחד מהם כמעט לא גילה יכולת עמידה ושאר-רוח לסקר את המחאה הזו ולא להוביל אותה?
והתשובה תהיה פשוטה ועגומה ומייאשת מאין כמותה. זה לא קרה כי התקשורת שמאלנית. שטויות. הלוואי שניתן היה להאמין כי לתקשורת יש אג'נדה פוליטית ברורה והיא פועלת כדי לקדם אותה.
זה גם לא קרה כי התקשורת סוציאליסטית וחובבת שוויון וצדק. היא בכלל לא עוסקת בשאלות כאלה, והיא גם לא גוף מאורגן שניתן להאשים אותו בדעה או בהטפה לדעה. ישנם כלי תקשורת רבים, לא מתואמים זה עם זה, וכל דיבור על אודות "התקשורת" הוא קצת מוגזם ופומפוזי וחוטא לאמת.
זה קרה מפני שרוב טוטאלי של האנשים העובדים בתקשורת הוא בן השבט הזה שיצא למחאה בתל-אביב. זה כל הסיפור. זוהי אכן מחאה שבטית, מחאתו של השבט הלבן. היא כלל איננה מעניינם של שבטים אחרים, אבל האנשים שעל העיתון והמהדורה, האתר והתוכנית הם בני השבט הזה. מבחינתם הוא העם והוא הסביבה והוא היקום; על כן, אך טבעי שהם יבואו בדברים עם העשרות מבני שבטם שהתכנסו בכיכר העיר ויאמרו להם: למה תעמדו בחוץ, בשמש הקופחת? חבל. בואו, היכנסו אלינו, למזגן. הנה המצלמה, בבקשה. תגידו מה שאתם רוצים.
צרכני התקשורת ונמעניה ברובם אינם בני השבט הזה. ישנם, כידוע, הרבה שבטים בארץ הזאת. יצרני התקשורת, רובם ככולם - כן. מתוך השבט הזה הם כותבים ומשדרים לעם כולו ובעיקר - הם לא מבינים מה הבעיה בכל זה.
השבועות השחורים האלה, שבהם הפכה כל התקשורת בישראל ל"המודיע" אחד גדול, עוד יילמדו וינותחו. לי אישית הם הסבו כאב וסבל עצומים לצד מנה גדושה של הרהורים.
כמי שהתבטא נגד המחאה, חשוב לי לציין כי בעקבות כך הבנתי שוב עד כמה חשובה תחנת גלי צה"ל שבה אני משדר פעמיים בשבוע, המקום היחיד בתקשורת הכללית בישראל (חוץ מ"מקור ראשון"), שאיפשר הבעת דעה חופשית בנושא, ללא מורא השבט וללא משוא-פנים.
העם. רוצה. צדק תקשורתי. העם. רוצה. צדק תקשורתי.